מה נשתנה או מה יישתנה
היום פגשתי את ילדותי האבודה,
והיא הביטה בי ולא הכירה.
ממש כמו אמא בשנותיה האחרונות.
ואני חיפשתי עמוק בתוך עיניה
ביקשתי למצוא את שאבד. נשאבתי אל אותן שנים, ערב פסח, בהן היינו נוסעים כולנו. אמא, אבא ואני, מזוודה אחת, מתנות ושלושה אוטובוסים. מן השכונה ל"סיבוב" ומשם עד קולנוע "רמה" ואז לקריית בורוכוב, להסב אל שולחנו של ה"פעטער". (דוד ביידיש) ושם, לצד משפחתו הענפה התעצמה פי כמה תחושת האין. האיש הגדול, אשתו הקטנה וחמשת ילדיהם ברחו לרוסיה בדיוק בזמן. ואני שלא הייתי נכדה של איש,
מה נשתנה הפסח הזה מכל ה"פסחים"...
שבכל השנים דברים עברו מעליי, דרכי ומתחתיי ולא חשבתי שנייה לעצור, להתבונן, שלא נדבר על עין ביקורתית יותר או מפוכחת יותר... והשנה אני כבר לא יכולה שלא. השנה האחרונה היתה שנה מאוד משמעותית עבורי ונראה לי עבור נשים רבות ואגדיל ואומר עבור האנושות כולה. משהו השתנה בי השנה. זה מדהים אותי לראות איך השינוי ניכר בהרבה מקומות סביבי. ואולי זה מכיוון שאני יותר מודעת (כמו שאומרים שכשאת בהריון פתאום כולן בהריון מסביבך... ;) אז ככה זה מרגיש עם התהליך השלם יותר בהתעוררות המגדרית שלי. ואני מדב
מכת הבכורות- בעיניים שלי
ערב פסח שנת 2002. אחי מתקשר להודיע כי אחי הבכור יוסי, הועבר באמבולנס לבית החולים. הריאות שלו שהתמלאו גרורות לא עמדו בעומס. נסענו לשם..כולנו. הרופא לקח לשיחה את ילדיו וביקש את רשותם לחבר אותו לעירוי של מורפיום. השעון התחיל לתקתק את תקתוקיו האחרונים. הוא ישב שם על הכורסא מתקשה לנשום, החלונות היו פתוחים לרווחה , קור אימים ואני זוכרת אותו צועעק בשקט...אין לי אויר. מעל 30 אנשים היינו איתו שם, נוצרים את הרגעים האלו עמוק עמוק מתוך ידיעה שאולי לא יהיו לנו נוספים. כמה יפה הוא היה, אחי
עושות סדר
השנה אני רוצה להזמין את כולנו להכניס רוח נשית לליל הסדר
השנה שוב אשב בחג בכיסא ואתכווץ כשאקשיב להגדה
ההגדה של פסח, בפשט שלה, מלאה באלימות. היא מכילה הדרת נשים ואינה מתאימה עוד לעולם בו אנו חיים. ומה אני עושה עם זה? כרגע, בעיקר מתכווצת בכיסא.
ובגיל 73 מאס לבי במזון מן החי והישרתי מבט מתנצל לעין הקרפיון ובגלל תאוות השררה והכבוד בכל זאת, אויה
והיום כמנהג בנות ישראל כשרות
בערבי פסחים
עמדתי במטבח ביתי
והישרתי מבט לעין הקרפיון
שהיה שרוע לפני על השיש
והתנצלתי לפניו בכל לבי.
והוא הישיר אלי מבט חזרה
ובאלם קול
לא קיבל את התנצלותי
ולבי נחמץ.
מסורת היא במשפחתנו
שאני המומחית ל'גפילטע פיש"
של ערבי פסחים
וכי איך אשבור מסורת של
שנים ארוכות?
עד שרכשתי לי את שמי הטוב
והתבססתי לי בו לאורך שנים
והוכתרתי כנוהל
וניתן לי כתר מלכותי
מילדי, חתני, כלותי ונכדיי
והושם בראש שמחתי
ועתה כיצד אשא פניי
ו
וגם היום בגיל 73 אני עדיין נתונה לסכנה שאם לא אעטה בגדי צניעות איהפך לתרנגולת מהדסת בכבישי בני ברק
ותוך כדי ההכנות לחג
לעת ערב
הסרתי את בגדי העמל מעלי
ועטיתי בגדי חמודות
צנועים להפליא
ושמתי פעמי
לבני ברק
לנישואי בתה
של בת דודי
שחזרה בתשובה שלמה
ונישאת היום
בעיר הגדולה לאלוהים
שמלאכי שרת
מסתובבים בה
כאחד האדם
ובני האדם מרחפים בה
כמלאכי שרת
ואין יודע להבחין בין אדם
לשאינו בגדר בשר ודם
לבין אישה שהיא בת אישה
או רוח אל מרחפת
על פני מדרכות העיר..
וכשהגעתי לבני ברק
עיר ואם בישראל
וירדתי מהאוטובוס
ונתערבבתי לי בין אנשים בשר ודם
לבין
6 עקרונות מעשיים לחיים נוחים יותר
המשפט כשאתה מסוגל לחלום את זה אתה מסוגל לבצע את זה נאמר הרבה הרבה לפניי... ואני מציעה לך לקרוא את המשפטים האלו כל יום כמנטרה, עד שזה יהפוך חלק מימך ויאפשר לך לחיות נוח יותר, מה את אומרת? זה...לגמרי שלי. כשמשהו או מישהו מצליח לעצבן אותך ממש – זה לא שלו זה לגמרי שלך, זה אומר שמשהו בהתנהגות שלו הדליק משהו בתוכך, משהו דומה שמתחולל בך. ממליצה לך לעצור רגע, לנשום ולבדוק מהו הדבר. כעס על האחר עשוי להרוס את מערכת היחסים, לתסכל אותך ולא בהכרח לפתור את הבעיה. אז מה את אומרת? הרגלים כשר
בגיל 73 אני מבינה שבחנות של צפניה, בננה זה לא לעניין בחרוסת וסוכר זה לא לעניין ב"גפילטע פיש&qu
והיום בחנות של צפניה
בין שקי הקטניות ,
הפירות המיובשים והתבואות
שתי תמניות אם ובתה
האחת קשישה מאוד
והשנייה לקראת קשישות
ועוד אישה אחת מרוקאית
ועוד אישה אחת פרסית
דנות בענייני חרוסת.
והתימניה האם הקשישה אומרת
העיקר זה הרבה תמרים בחרוסת
ובתה מחרה מחזיקה אחריה
והאגוזים אל תשכחי
והמרוקאית אומרת בבטחה
וגם יין הרבה יין
והפרסיה מנסה גם היא להשתלב
בפסטיבל החרוסת ואומרת
הכי טוב פיסטוק
הרבה פיסטוק וצימוקים
ורק אני האשכנזיה
מהססת לתרום את חלקי
כי
ודווקא עכשיו בגיל 73 אני מניחה את כרטיס רב-קו שלי תמיד בצידו ההפוך
כמעט בכל יום
אני כותבת את עצמי
לדעת אותי
מילה אחר מילה
משפט אחר משפט
לסיפור קטן
מציירת לתמונה
אחר תמונה
אוספת שברי רשמים
כמו בטיול לראשי ההרים
הגבוהים
אשר בהימלייה
שם מעולם לא טיילתי
כי היעד לא כלול
בכרטיס רב -קו
שלי
שאני אף לא פעם
זוכרת
באיזה צד שלו
מניחים אותו
על הלוחית
במתקן של הנהג
באוטובוס.
ואני תמיד זקוקה
לעזרתו של הנהג
שיזכיר לי
ולרוב הוא הופך אותו
כי שוב הנחתי אותו
על הצד הלא נכון.
והוא במבט תמה
של מי שהכול ברור
