גם למגדת עתידות לא הייתי מאמינה
חופשת לידה חדשה תיק קטן שמכיל רק את הארנק שלי, משקפי השמש, פלאפון ומפתחות.
בלי חיתולים, בלי סינר הנקה, מגבונים, מוצצים ובגדים להחלפה בשלל מידות.
יצאתי בינואר לפארם לקנות כמובן חיתולים וקפה לשפיות.
היה קר ושמשי, חייכתי וידעתי שחופשת הלידה הזו, תהיה שונה בהרבה מהקודמת לה.
הפעם העצמאות שלי היתה על הפרק, ושמרתי עליה בקנאות. נקודת השינוי הודעה בפייסבוק בישרה לי שנשאר עוד יום אחרון להירשם לפרויקט יזמות בכפר סבא של מועצת נשים. מתלבטת אם להרשם או לא...
אני יושבת על הספה, בוהה בה
גם בגיל 73 הכי חשוב לי להיות הילדה הטובה של אימא.
בגן הסמוך לביתי
אישה סתורת שיער
מרוח הבוקר
מדברת בטלפון
האחוז בידה האחת
ובידה השניה אוחזת
בחבל ההולכה של כלב
גדל מידות
שניצב לידה
סבלני ושלו.
הרשקו קוראת האישה
בקול נואש
למלבן הטלפון
הרשקו
גולדי נשכה כלב ברגל.
איך זה קרה?
שואל כנראה הרשקו
כי האישה משיבה לו
איך זה קרה?
איך זה קרה?
ואני כה משתוקקת
לעמוד ולהקשיב להמשך השיחה
אבל אימא שלי
במסגרת החינוך הטוב שקיבלתי
אמרה שלא יפה לעצור בדרך
כדי להקשיב לשיחות
של בני אדם זרים
ואני כה מ
שלום, קוראים לי קרן ואני כישלון חרוץ
נכשלתי בלימודים עוד כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, נכשלתי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שקיבלתי אפס עגול במבחן במתמטיקה (אני בת של רואת חשבון, אבל איכשהו הראש המתמטי כנראה קפץ דור). זה היה בכיתה ה׳, מעמדי ככישלון כבר היה די מבוסס: המורות כבר ידעו שאני תלמידה חלשה, על לוח הכפל ויתרתי מזמן, סבלתי מחרדת בחינות שכללה רעידות בלתי נשלטות, זיעה קרה ובלאק אאוט מוחלט (גם בתואר הראשון הראשון והתואר הראשון השני, חרדת הבחינות ליוותה אותי) ואפילו הייתה איזו מומחית שלקחו אותי אליה שקבעה שיש
נס גדול יהיה פה
הדר מורד כותבת על פרשת ויגש מנקודת מבט אישית שפוגשת את כולנו
אז איזה סביבון אנחנו מסובבים בחיינו? מה נרות חנוכה ומתי בפעם האחרונה הרכבת פאזל
היום כשאני בת 73 אני מבינה שאני וחברתי הטובה שותקות את את היחד שלנו! וזה נעים לי מאוד!
לפעמים כשאני יושבת לי
עם החברה הישנה שלי
שגם היא כבר כמעט בגילי
או יותר
וגם היא כבר
קצת עייפה ומיוגעת
מכל ההתרגשויות של החיים האלה
אנחנו שתינו יודעות
שאין לנו כבר
על מה לדבר
כבר דברנו שעות כה רבות
בחיינו
בפעמים כה רבות מספור
ביום ובלילה
בבוקר ובערב
ולפעמים גם
בשעות הקטנות של הלילה.
כמעט כל החיים שלנו
דברנו ודברנו
על הכול.
באמת
כבר דברנו על הכאבים
שלנו,
כאבי הגוף המתבגר
והמסתרבל
ועל נגעי התבלותו
ובמיוחד כבר דברנו
על מדווי וכאבי
מי ימלל גיבורות ישראל – שנה אחרי
רציתי לכתוב משהו לקראת חג החנוכה. ופתאום נזכרתי ששנה שעברה רשמתי משהו בחג וחזרתי לקרוא.
(תוכלי לקרוא את הפוסט משנה שעברה כאן) נדהמתי לגלות את השנה העוצמתית שהיתה לי, לנו, בהמשך לפוסט ההוא וכמה הוא עדיין מתכתב עם המציאות של היום. אבל...גם הרגשתי שהשנה הזו הביאה אותי למקום אחר ושונה מאותה חגית של לפני שנה. ומכיוון שאז פניתי אליך..התחשק לפנות אליך שוב גם היום. אז קודם כל מה שלומך? איך החיים? ההגשמה? את מסופקת? קמה כל בוקר בתשוקה אמיתית לחיים
או בולעת את הצפרדע כל בוקר ומתפללת ב
עכשיו כשאני בת 73 אני מבינה שכולם אוהבים מכל החגים את חג החנוכה. וגם אני
זו כבר השנה הרביעית או החמישית באמת שאינני זוכרת שחברתי דפנה ואני מקיימות בהתנדבות לטובת תושבי עירנו כפר סבא ערבי הכנה לקראת מועדי ישראל. הכול התחיל כאשר חברתי דפנה שהיא פסיכולוגית קלינית אמרה לי בקלילות מרגלית אני חולמת ששתינו נקיים ערבי הכנה לחג זאת תהייה סדנת מעגל חלמה לה בקול שבה את תלמדי את התכנים ואי אדבר על הצד הנפשי-רגשי של החג. אמרתי לה דפנה זה חלום שקל להגשימו. פנינו לתמר פארן מנהלת בית רייזל והיא התלהבה מאוד והעמידה לרשותנו חדר וגם הפיצה ושיווקה את דבר סדנת ההכנה
נקודות האור שלי
חג החנוכה זהו חג נהדר שאני אוהבת במיוחד, אולי בגלל שנולדתי סמוך אליו, אולי בגלל האור שהוא מסמל, אולי בגלל הסופגניות (עם ריבת חלב בשבילי, תודה). אני אוהבת את המשפחתיות הזו שכולם מגיעים הביתה ויחד אנחנו מדליקים נרות בשלוש חנוכיות שונות, כל ילד והחנוכייה שלו ומזייפים וממלמלים את השיר "מעוז צור" (כי בינינו, יש רק יחידות סגולה שבאמת יודעים את כל השיר במלואו, ואנחנו לא נמנים בתוכם). אם כבר סופגנייה, אז עם ריבת חלב בבקשה... נקודת האור הראשונה שלי נקודת האור המשמעותית ביותר עבורי היא
8 ימים של אתגר האור
כשנולדתי בב' כסלו, לפני 62 שנים, בחרה לי אמי את השם אורית, בשל הסמיכות לחג האורים. בשנות ילדותי "אורית" נחשב שם אופנתי ונפוץ למדיי. בדומה לשאר השמות שהיו שכיחים אז בנוף ילדותי, בין חברותיי : דורית, נורית, רונית, עירית, דרורית ואירית. למען האמת - גם לא ממש אהבתי את שמי. רק כשבגרתי למדתי לאהוב את שמי ואת הנוכחות של האור בו ובחיי. ימי החנוכה את חג החנוכה אהבתי מילדות, ממש מאז שאני זוכרת את עצמי. זוכרת את חנוכיית הכסף העתיקה שבה הדליק סבא שלי בפתילות שמן שהיה מכין בעצמו, ואת הסופ
סביבון גדול היה פה
זו הייתה שנה אחרונה עם הסביבון הגדול שמגיע לגן בחנוכה. דנה עדיין לא עולה לכיתה א אבל בגן חובה כבר לא מביאים סביבון גדול וחבל. לכן ווידאתי יום לפני המסיבה עם הגננת לימור שאין מצב שאין מחר סביבון. איך אפשר לחגוג את חנוכה בלי סביבון גדול? זה כמו לחגוג את כריסמס בלי סנטה. הסביבון הגיע בסוף, הוא מצא את גן תפוז. לא יודעת מי התרגשה יותר, אני או דנה. מילדות זאת אחת החוויות שהכי זכורות לי, ההתרגשות כל שנה מחדש שהסביבון מגיע או יורד מהתקרה עם כל ההפתעות לילדים. למזלי דנה עוד בגן וכל יו
