מה נשתנה או מה יישתנה

היום פגשתי את ילדותי האבודה, והיא הביטה בי ולא הכירה. ממש כמו אמא בשנותיה האחרונות. ואני חיפשתי עמוק בתוך עיניה ביקשתי למצוא את שאבד.

נשאבתי אל אותן שנים, ערב פסח, בהן היינו נוסעים כולנו.

אמא, אבא ואני, מזוודה אחת, מתנות ושלושה אוטובוסים.

מן השכונה ל"סיבוב" ומשם עד קולנוע "רמה" ואז לקריית בורוכוב,

להסב אל שולחנו של ה"פעטער". (דוד ביידיש)

ושם, לצד משפחתו הענפה התעצמה פי כמה תחושת האין.

האיש הגדול, אשתו הקטנה וחמשת ילדיהם ברחו לרוסיה בדיוק בזמן.

ואני שלא הייתי נכדה של איש, גם לא אחות, או אחיינית וגם לא בת דודה,

הייתי העלה הכי קטן בענף הכי רחוק מן השורשים באילן היוחסין הענף והמסועף שלהם.

אהבתי ושנאתי את המפגשים האלה.

בבחירה בין שלושה שמשתדלים לעשות שמח לבין ארבעים אנשים, נשים וטף המנסים לקרוא משהו לא ברור ולאכול קניידאלאך ממולאים בכבד קצוץ וגעפילטע בנוסח ליטאים שזה פחות מתוק ממה שאמא עשתה - הכף נטתה בבירור לעבר ההמולה.

שנאתי ואהבתי, כי זה היה הכי קרוב למשפחה, ואני רציתי דודים וסבא וסבתא

שהיו של אחרים ולא שלי.

עם השנים הבנתי שחגים אינם ה"פורטה" שלי. משפחות קטנות נשארות קטנות. הדורות הולכים ופוחתים והחללים מתמלאים אך לא מעבר לזה.

הגעפילטע הקנוי אינו תחליף הולם לקרפיון של אמא, כבד קצוץ אני לא מכינה,