החיים זה מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות
תחושות של בהירות וחדות, שהיו חסרות לי כל השבוע, ליוו אותי היום.
ההחלטה הפנימית שלי הייתה: "היום אני עולה להדסטארט!"
הכל הרגיש טוב.
מגיעה הבי
אם הבנים מבסוטה ויש לה דוקטורט בגיבורי על
כדי שלא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות, אני מבטיחה הצצות קצת שטותניקיות לקיום שלי, להלן אחת מהן. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הילדים שלי ואני לא אכתוב עליהם אבל אני כן אכתוב עלי, על אמא שלהם, ליתר דיוק על חלקיק באמהות של אמא שלהם שמשום מה מתעקש לתפוס נפח בפגישתי עם העולם, נראה לי שכל האמהות לילדים ממין אחד, ימצאו חלקים מעצמן בפוסט הזה. מקבץ מהשאלות הנשאלות ביותר כאשר אני משחררת לעולם את ההבנה שיש לי שלושה בנים: את לא רוצה בת?
ובכן, ודאי שרציתי אפילו שלחתי פקס והכל :) אבל אין זה
153 דקירות עד שהשיגעון פסק..
בשבוע שעבר , שבוע המודעות לאלימות נגד נשים לקחתי את האיש שלי והלכנו להרצאה של לילך שם טוב (במסגרת הפעילויות הברוכות של מועצת נשים כפר סבא). הלכתי בעיקר כדי לתת חיבוק וירטואלי לאישה שעברה אסון נוראי. .להראות לה שאני מתעבת אלימות ובעיקר נגד נשים, ילדים וחסרי ישע. היא עמדה שם, לבושה בשמלה רכה, עם פנים חתומות, וניסתה להעביר את כל מה שצמח בה לפני, תוך כדי ובעיקר אחרי המקרה הארור והנתעב בו הגרוש שלה לקח את חייהם של שלושת ילדיה. היא התחילה את הרצאתה בקביעה כי היא נולדה כדי לכפר על נ
כפר סבא- טיול במנהרת הזמן....
גדלתי במרכז כפר סבא של שנות ה-70 וה-80, השנים בהם כפר סבא עוד נראתה כמו כפר. בתים נמוכים, גגות אדומים, גינות עם פריחת כובע הנזיר, עצי שסק עמוסים, שדות של חמציצים וברחוב הראשי ריח פרדסים. מעט מאוד נשאר מאותן פינות חמד נשכחות של ילדותי, בניינים חדשים קמו והחליפו את הבתים הקטנים של העיר, שדות של חרציות התחלפו ברבי קומות, ולי לא נותר אלא לעבור לידם ולהתגעגע אל נוף ילדותי. מתוך הגעגוע נולד הרצון להחיות מקומות שכבר נשכחו, מוסדות כפר סבאיים אגדיים שכבר חלפו מזמן. לכל פינת חמד כזו אק
עצמאית? השתגעת?
לאחרונה פורסם מחקר עם נתונים עגומים לגבי שיעור העצמאיות בישראל. מסתבר שישראל נמצאת במקום המפוקפק, אחד לפני האחרון עם 4% עצמאיות בלבד. כן, קראתם נכון. רק 4% מתוך קהילת העצמאים בישראל, הינן נשים עם עסק בבעלותן. הנתון הזה מקומם אותי, ובעודי כותבת את הפוסט הזה, אני רואה מולי את המספר הזה, 4%, מהדהד ללא הפסקה בהתרסה. אז למה רק 4%? אתייחס לחמש סברות טובות ועיקריות שיש לי: 1. שובינזם – מה לעשות, החברה שלנו עדיין שובינסטית, עדיין כשאישה יוצאת לעצמאות מיד שואלים אותה: "מה יהיה עם הילד
בשלהי הימים האלו
הבערה הגדולה הזאת לא שרפה את ביתי, לא חרכה את גני, רק חתמה מכוות כאב בלבי. רק הפיחה חיים בהבהוב רמץ הגחלים של צער קיום חיי הרופף.
איך ניצחתי בטריאתלון
אז קודם כל לא באמת ניצחתי. כאילו הגעתי שניה. או שלישית. מהסוף. לקבוצת הגיל שלי. (משהו כמו מקום 89 מתוך 91, אבל מי סופר). ואיזה מדהים זה היה. בעיקרון זה לא פוסט חפירה אלא פוסט השראה - כי האימונים לטריאתלון הנשים תכף מתחילים, אז למה אתן מחכות? קצת מידע יבש לפני התמונות. טריאתלון הוא מירוץ הכולל שלושה ענפי ספורט - שחיה, אופניים וריצה (בסדר הזה). בטריאתלון הנשים הנערך בהרצליה (לרוב בתחילת יוני) מתחרים במקצה הספרינט, שכולל 750 מטר שחיה, 20 ק"מ אופניים ו5 ק"מ ריצה (שוב, בסדר הזה).
FuckUp Night Tel Aviv #10 - שחררו את כשלונותיכם!
אתמול לקחתי חלק ב fuckup night שנערך בתל אביב. הfuckup night הוא אירוע שבו נפגשים ושלושה דוברים לרוב (אתמול היו ארבעה) מציגים במשך עשר דקות את הכשלונות שלהם. הוא מתרחש ב160 ערים ברחבי העולם כולל באיראן ובדובאי. המטרה, בין היתר היא to free your failures. למה זה מגניב? כי על הצלחות אנחנו שומעים כל הזמן, ואילו על כשלונות פחות. וכשלונות זה דבר מעניין. ומלמד. ומצחיק. וזה גם נותן השראה. כי כשדב מורן מדבר על הכשלונות שלו, ניתן להסיק שגם הטובים ביותר נכשלים. ומצליחים. ונכשלים עוד קצת
עכשיו כשאני בת כמעט 72 אני מבינה שאני לא מבינה.
לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת את המחברת שלי אתי. יש לה כריכה צהובה והדפים שלה הם דפי שורה. כאשר אני שומעת דברי חכמה בהרצאה, סדנה או בכנס, או שסתם מישהו תוך כדי שיחה אומר דבר מה חכם ומעניין, אני רושמת לי במחברת, כדי שלא אשכח. כאשר אין לי מה לכתוב אני מציירת לי מנדלות פשוטות כאלה, שיוצאות לי מהיד תוך כדי. לפעמים הן יוצאות כה עצמאיות שאני תוהה אם זו אני שבכלל ציירתי אותן? שום דבר בחיים שלנו אינו ברור ומובן מאליו לפעמים אנחנו עושים דברים שנראים בעינינו פשוטים ובעצם הם סוג של שדרי
אחת מכפר סבא: ראיון עם קרן זכות
שם: קרן זכות שכונה: הפרחים מקצוע: מטפלת רגשית, התמחות במחול ותנועה :מקצוע סטטוס: נשואה + שתי קטנות יקרות את קרן זכות אני מכירה מהגינה הציבורית. יש בה משהו, רגוע נעים וכובש. יש אנשים שאתה מרגיש שאתה מכיר אותם, כבר מהרגע הראשון, אולי זה החיוך, או תחושת הביטחון שהיא נוסכת בי. אולי זה סתם בדמיון שלי. קרן ואני התחברנו מהר מאוד וקבענו להיפגש עם הילדים, על אף שהם לא היו באותן המסגרות (דבר שלא תמיד מצליח לקרות עם כל אמא חביבה שאני פוגשת בגינה, על אף הרצון הטוב). בשנה שעברה, כשהגענו ל
