האם יש חיי קהילה בכפר סבא?
במילה אחת: כן! בכמה מילים: תקראו את כל הפוסט. אז בשנים האחרונות משהו קורה בעיר. אני מניחה שזה בעקבות הרשתות החברתיות - הפייסבוק והוואטסאפ בעיקר, אבל גם בזכות טרנד הקהילתיות שתופס תאוצה בשנים האחרונות. קהילה היא קבוצה של בני אדם בעלי עניינים משותפים (אינטרסים או דעות), הפריה הדדית והרגשת שותפות, כך על פי ויקיפדיה. ולמה זה חשוב? כי השתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם. בתור תושבת העיר מאז ומעולם מעולם לא הרגשתי שיש משהו שמחבר אותי לעיר. ה"כפרסבאיות" היתה ממני והלאה. למעשה
קהילת מועדון נשות העסקים כפר סבא
השתייכות לקהילה עומדת בסיס החיים החברתיים של האדם. מאז ומעולם חיו בני אדם במשפחות, שבטים, חבורות - קהילות. בעבר, העונש החמור ביותר שניתן היה להטיל אדם יהודי, היה חרם וניתוק מהקהילה. ביהדות, לא ניתן לקיים חיים דתיים ללא הקבוצה התומכת, ראה ערך "השלמה למניין". רבות מדובר על החשיבות של קהילה או משפחה מורחבת, חמולה, בניהול החיים היומיומיים. בעבר, כשתינוק חדש היה נולד כל הנשים במשפחה המורחבת היו מסייעות ועוזרות לאם הטרייה, וכמובן שעם התבגרות הילדים, כולם היו מתגייסים לעזרה בכל המטל
קהילת נשות אנשי צבא, יש דבר כזה?
קהילת נשות אנשי צבא, או כמו שאנחנו קוראות לה "מאמאקבע", יוצאת מהוירטואלי ונפגשת פיזית. המפגש של הנשים מכפר סבא, התקיים אצלי בבית ו
עכשיו בגיל 72 (וחצי) אני מבינה שאני הולכת לבלות יותר זמן בחיפוש המשקפיים שלי מאשר בגילוי קיני צפרים.
כשהייתי צעירה אהבתי מאוד צפרי מים
ובכל הזדמנות הייתי יוצאת
לברכות דגים וגם לברכות ביוב
כדי לצפות בהם.
אימא שלי אמרה שאין לי זמן להתחתן
כי אני כל הזמן מתעסקת בצפרים
במקום להתעסק בבחורים.
היא מאוד דאגה.
בסוף התחתנתי והפסקתי להתרוצץ
על גדות ברכות מים ונחלים
והאהבה של לצפרים בכלל ולעופות מים בפרט
נשארה בלבי.
הציפור השמאלית הגדולה ששמה סייפן
וצבעיה שחור -לבן קרובה ללבי במיוחד
היא לא מקננת בארצנו.
לפני 53 שנים זוג סייפנים החליטו לקנן
בברכות המלח של עתלית
5 דרכים "אחרות" להעצמת ילדים
כולנו רוצים ילדים שמחים, ילדים מחייכים, כאלו הבטוחים בדרכם, מצליחים בלימודים ומוקפים חברים... יש המון דרכים לעשות את זה, בעולם המהיר שלנו אנו שוגים להאמין כי כסף קונה הכל. אנחנו מספקים לילדים שלנו המון דברים חומריים והמון חוויות העולות הרבה מאוד כסף. אני לא חושבת כי יהיה זה קל לוותר על השפע, ולא בהכרח מסכימה עם הויתור, יחד עם זאת אני מאמינה כי העצמה אמיתית מגיעה ממקומות אחרים, מהרבה מקומות אחרים.. להלן 5 דרכים פשוטות וזמינות להעצים את הדבר היקר לנו ביותר בעולם- הילדים שלנו. ש
אחת מכפר סבא: תרי סשקיס
את תרי סשקיס פגשתי בפעם הראשונה במרחב העבודה של הדס וילף. תרי סיפרה שהיא אמא יחידנית מבחירה לתאומות. היא ציינה עובדה, וטון הדיבור שלה היה רגיל לגמרי. לא מתנצל, לא מהסס, וגם לא מתריס. טון רגיל. ענייני. מייד זקפתי את אוזניי, והקשבתי לכל מילה. אני בת לאמא יחידנית מבחירה, ולכן סקרנית לשמוע את סיפור הבחירה של אימהות יחידניות. בייחוד אמא שמקפידה לדייק, ולכנות את עצמה "יחידנית מבחירה" ולא "חד הורית", שזה משהו אחר לגמרי. תרי המשיכה לספר על הבחירה הנוספת בחייה- להיות עצמאית, וסיפרה לכ
עכשיו כשאני בת שבעים ושתיים (וחצי) אני מבינה שנפתלות הן דרכי הזיכרון
לפני 68 שנים בדיוק בפרשת פנחס
חגג אחי פנחס ז"ל שנפטר לפני שנה
את בר המצווה שלו.
אני הייתי בת חמש
ואני זוכרת את השבת הזו
בבהירות רבה.
אני זוכרת את ריח עוגות הטורט
שאפתה אמי בסיר פלא גדול
לאורך כל השבוע המקדים
במטבח החשוך שהיה לנו
בשותפות עם רומיה ברזילי
בעלת הבית שלנו
בדירת החדר בה גרנו
בשכונת מרמורק ברחובות.
אני זוכרת את ה"פיילה"
(קערת כביסה גדולה)
שצפו בה גושי קרח וביניהם נחו
בקבוקי גזוז שנקנו במיוחד.
אני זוכרת את ניחוח פרחי הגינה
שקטפה אמי
16 שעות בחדר לידה והחיים שלי השתנו לגמרי
עצם העובדה שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הבלוג הזה, זה כבר סימן למה שקורה בחיי זה מכבר 7 שבועות. כל כך הרבה הכנות היו לכבודו של הרגע הזה, שלא נדבר על שנים רבות של ציפייה להגיע למעמד המכובד של הקמת משפחה ההיריון עבר לו באיטיות והלידה עוד יותר, אבל אף אחד לא מכין אותך למה שיבוא אחר כך: לכאבים הגופניים, לעייפות המצטברת מעתה ועד עולם, לאובדן הפרטיות, לטוטאליות הנדרשת מאימא צעירה ובעיקר, לחוסר הזמן שלך עם עצמך ולקושי שלך להבין את המציאות החדשה אני נזכרת בקלישאה "זר לא יבין זאת"
את בטח רוצה להופיע, נכון?
יש לי תואר ראשון במשפטים. למה? כי אמרו לי שלהיות עורכת-דין זה ממש יתאים לי. לדעתי זה רק חצי נכון, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בכל מקרה, בשנה השנייה ללימודי משפטים התחלתי טרום-התמחות במשרד עו"ד ממש מול בניין העירייה בתל-אביב. באחת השיחות האקראיות, מהסוג שמתנהלות בדרך לעמדת המזכירות, אמר לי אחד מעורכי-הדין: "את בטח רוצה להופיע, נכון?" לשניה אחת לא הבנתי למה הוא מתכוון. להופיע? מה? אהה, חשבתי לעצמי, להופיע בבית משפט. לא, בכלל לא. אבל בקול רם אמרתי: "כן". וחייכתי. לא היה לי נעים
הנשמה הקטנה והשמש
פעם בין זמן מן הזמנים היתה נשמה קטנה, ונשמה קטנה זו ידעה כי היא האור. שהוא חלק ממליוני האורות שמהווים את היקום כולו. אבל הנשמה הקטנה רצתה לחוות את עצמה כאור,ואלוהים אמר שאם הנשמה הקטנה רוצה להכיר את האור עליה להכיר גם את החשיכה. משום שאיך נוכל לדעת מה זה למעלה בלי למטה? חם בלי קר? מהר בלי לאט? את הספר "שיחות עם אלוהים" התחלתי לקרוא כמה פעמים לאורך השנים, והאמת כמעט בכל פעם נעצרתי באיזור עמוד 30. במבט לאחור כנראה שעוד לא הייתי במקום שהיה פתוח ומודע מספיק לשאול שאלות על הקיום ו
