השנה שוב אשב בחג בכיסא ואתכווץ כשאקשיב להגדה

אז מה נשתנה הלילה הזה?

השנה, כמו בכל שנה, בשנים האחרונות, אני אשב בחג בכיסא ואתכווץ שוב ושוב כשאקשיב להגדה.

ולא, זה לא בגלל האנשים שאנחנו מתארחים אצלם בחג (אותם אני אוהבת). אבל זה כן בגלל הצורך הזה להישאר נאמנה למסורת.

מסורת, שבעיקר בפסח כל כך מלאה קושי ואלימות.

וכל כך מעוותת בהדרת הנשים שבה, ובמסרים של הפשט שעוברים בתוכה,

שכשאני חושבת על ילדיי ועל מה אני רוצה להקנות להם –

אז לא, את ההגדה של פסח, כפי שהיא כתובה אני לא רוצה להקנות להם.

סרטון מקסים שהגיע אלי לווטסאפ והוא כל כך יפה וממחיש כל כך טוב את האלימות שנעתי בין התפעמות מהיצירתיות לבחילה מהאלימות

את הסרטון יצרו אפרת ליכטנשטט, אפרת דה-בוטון ושלומי ארביב

מסורות בעייני הן דבר חשוב.

הן מחברות אותנו לרבדים עמוקים בתוכנו ויחד עם זאת,

בעידן בו אנו חיים, עלינו לשאול את עצמנו: "על שום מה"?

מה המסר שעובר בתוכה?

מה ילדיי לומדים ממנה?

יש פשט ויש דרש - מה אני מלמדת?

וכשאני מקריאה לילדיי על עשר המכות ולא מספרת להם שעשר המכות משולות לתהליך האישי שאדם צריך לעבור כדי לצאת מהמייצרים האישיים שלו (הנה סיבה, למה חשוב ללמוד קבלה),

אני מלמדת אותם אלימות ולא דרך.