מה נשתנה הפסח הזה מכל ה"פסחים"...
שבכל השנים דברים עברו מעליי, דרכי ומתחתיי ולא חשבתי שנייה לעצור, להתבונן, שלא נדבר על עין ביקורתית יותר או מפוכחת יותר... והשנה אני כבר לא יכולה שלא.
השנה האחרונה היתה שנה מאוד משמעותית עבורי ונראה לי עבור נשים רבות ואגדיל ואומר עבור האנושות כולה.
משהו השתנה בי השנה.
זה מדהים אותי לראות איך השינוי ניכר בהרבה מקומות סביבי.
ואולי זה מכיוון שאני יותר מודעת (כמו שאומרים שכשאת בהריון פתאום כולן בהריון מסביבך... ;)
אז ככה זה מרגיש עם התהליך השלם יותר בהתעוררות המגדרית שלי.
ואני מדברת על היחס התרבותי שלנו לנשים ולגברים או לכל אוכלוסייה מוחלשת בחברה שלנו.
התפקידים המאוווד ברורים שהיו לנו ידועים כל השנים על איך כל אחד צריך לנהוג, להתלבש, לדבר...כבר לא עובדים עבורי ולשמחתי עבור רבות ורבים שכמותי.
תהליך שאני עוברת כבר כעשור מאז שהבנתי שאני אישה לפני 11 שנה.
תהליך של העמקה וגילוי האני האמיתית שאני ולא האני שלימדו אותי שעליי להיות.
אבל השנה לתחושתי חל איזשהו מפנה.
כמו מעין התפכחות. הכוח באיזשהו אופן חזר אלינו. אל הפרט.
עבורי היתה זו שנה של השמעת הקול שלי כמו שמעולם לא השמעתי אותו.
בכלל ההבנה שיש לי מה להגיד או להביא ושכן מעניין לשמוע ולהקשיב לי היתה מהפכנית בעיני.
ואיזו שנה של השמעת קול היתה זו עבור כולנו.
יותר ויותר נשים וגברים משמיעים את קולןם הייחודי, את כאבןם, את רצונןם.
פתאום בדיחות שמקטינות אחרים כבר לא מצחיקות אותי (אפילו שאני שומעת הערות כמו "יאללה תהיי קלילה, תזרמי...צוחקים איתך.." לא. זה לא מצחיק אותי יותר ולא זורמת אם מה שלא בא לי).
השנה לקחתי חלק בקבוצת 'אימהות מובילות שינוי' מטעם מועצת נשים כפר סבא. יוזמה נהדרת שקמה בזכות אמא אלופה שאיכפת לה מהערכים המגדריים שהיא מלמדת ומעבירה לילדים שלה.
התאגדנו לנו כ 15 אימהות בכפר סבא, אחת לשבועיים. דיברנו מגדר ולמדנו לפתח עין ביקורתית על כל מה שאנו נתקלות בו.
ואפילו שאני כבר שנים עוסקת בתחום ומעבירה את התכנים האלה: מגדר, מיניות בריאה, שיוויון מגדרי ועוד בסדנאות שלי, היה בקבוצה הזו משהו אחר ומיוחד.
גילינו יחד את הכוח שלנו. את העוצמה של הביחד.
ובמקביל זה קרה לעוד נשים מופלאות שעברו גם את ההתפכחות הזו ויחד חברנו ויצרנו גם כנס נשים גדול לכבוד יום האישה הבינלאומי (שעליו אספר בפוסט הבא שלי)
וכך קורה שאני ונשים רבות וגברים רבים כבר לא שותקים אל מול פרסומת מחפיצה או אל מול תוכנית טלויזיה בה לילדות תפקיד 'ורוד' וברור ולבנים תפקידים 'כחולים' וברורים להם.
ושלט חוצות עם תחת ענק של אישה רבע לבושה!!! כבר גורם לאי נוחות לעמוד מולו ומביא רצון להשמיע קול ולבקש שיורידו אותו.
ופתאום סדר פסח גם לא מרגיש מותאם עד הסוף לחגית של הרגע הזה.
ואני מבינה כמה הנשים, שהיו ה-גיבורות הגדולות בסיפור יציאת מצרים פשוט לא נוכחות בשום צורה בחגיגה השלמה והמשפחתית שלנו.
איפה בת פרעה שהבינה שאין מצב לקיים את גזרת אביה ולהרוג תינוקות ומרים אחותו של משה ששומרת ומגנה בעוצמה מעוררת השראה על אחיה.
השנה אני בוחרת לספר לבת שלי את סודות ההגדה כפי שמציעות חגית גור ורלה מזלי. (ותודה לטל ברייר בן מוחה שהביאה לידיעתי את דבר הסיפור המיוחד הזה. עוד אישה ששווה לעקוב אחריה )
בקיצור ה ת פ כ ח ו ת !!
וגם את ואתה מוזמנימות להצטרף.
נכון זה לרגעים מדכא כשמבינים איפה גדלנו ואיך התרבות שלנו מסלילה אותנו ואת ילדנו.
אבל!!! וזה אבל גדול. זה לא חייב להיות כך וזה לגמרי בידיים שלנו.
הראייה השיוויונית, אי ההסכמה "להחליק" מעיניינו ותודעתנו דברים שעד היום אולי כן חמקו מאיתנו.
אז מה נשתנה הפסח הזה מכל ה"פסחים"?
שהפסח הזה אני ממש מרגישה שיוצאת לחירות.
חירות מכל התבניות והאמונות שגידלו אותי בתוכם.
אני חוגגת את החופש שלי להיות מי שאני רוצה בכל רגע נתון.
את החופש להיות בשמחה, בעצב, בעצבים, מאופרת כשבא לי, מטופחת, משוחררת ובלי חזייה כשבא לי, קלילה, זורמת, עקשנית, בועטת ואת החופש להשמיע אותי את הקול האותנטי שלי.
כי אני אוהבת את הקול שלי. אני אוהבת אותי ואף אחד לא יגיד לי איך להיות אני.
והנה עוד כמה נשים, חברות אהובות, שותפות לדרך שמספרות על סדר פסח שלהן:
אורית פרי: עושות סדר
סימה שבת: מכת הבכורות - בעיניים שלי
מיה מילר: בת חורין
ובתיה מורבצ'יק: מה נשתנה או מה ישתנה?
עד לפעם הבאה
בואו לבקר אותי בבית הוירטואלי שלי כאן
אם בא לך לקרוא עוד דברים שכתבתי כאן בבלוג תוכלי למצוא אותם כאן
