עצמאות בעיניים עצמאיות
השנה חגיגות יום העצמאות ה69 של מדינת ישראל, תופסות אותי בעיניים מפוקחות, בחשיבה צלולה ומרגשת שלהיות עצמאית זה דבר גדול בהיבט החופש שבא עם הבחירה. חופש אמיתי לבחור בכל בוקר מחדש מה טוב לי לעשות עבור עצמי ועבור העסק שלי. להבין כל בוקר מחדש את המעלות (וגם חסרונות) שבאות עם הבחירה, את הקשיים, את ההצלחות, את מפחי הנפש והאושר הגדול. בעיקר להבין שכל זה שלי. אני גברת (ולא אדון) למעשיי ולהצלחותיי. לכבוד יום העצמאות, הקמתי פרלמנט של 13 נשים עצמאיות ומעצימות שהסכימו לפתוח את ליבן ולשתף
המתנה הגדולה ביותר בחיים היא חברות, ואני זכיתי לקבלה.
לחברה שלי, רק שתדעי שאני זוכרת כל רגע מהרגעים הרבים שחלקנו יחד: אני זוכרת את רגעי השפל שהיו מנת חלקי בחיים ואותך עומדת שם, מושיטה לי יד לעזרה ומנגבת את הדמעות הרבות שנשפכו על לחיי, את כל השיחות שהיו לנו אל תוך הלילה בניסיונות להבין ולו במעט את רזי החיים, את הסודות של נשמות האדם שנגעו בי וגם קצת בך, את כל המכאובים שניסית למנוע ממני למרות שידעת שזה המחיר של מי שנצמד לעקרונותיו בלי היכולת להתגמש ולעגל פינות, את כל הדברים הטובים שהגיעו בדיוק ברגע הנכון והתעטפנו בהם יחדיו, את כל י
תעצרו את האימהות אני רוצה לרדת או: מגילת העצמאות הפרטית שלי
לא רבות יודעות את סיפור ההריון והאימהות שלי. לא כי אני מחביאה או מתביישת בו, להיפך..הוא מחזק אותי כל פעם שאני נזכרת בו. יש בו פשוט כל כך הרבה מורכבויות ועוד משתתפים שחשוב לי לשמור על פרטיותם שלרוב נמנעתי. בשבוע הבא אעביר את ההרצאה הראשונה שמביאה את הסיפור שלי והמסע שלי להגשמה. ופתאום מרגישה נוח לקלף עוד קצת מתוך השכבות שעטפתי עצמי בהן. במיוחד כי אני מגלה כמה הוא מפתח להמון מתנות ואתגרים שהגיעו בעקבותיו. לפני בערך 6 שנים, ההריון תפס אותי די בהפתעה.
הייתי אז בתחילת חיי כעצמאית
ילדה כחולת עין.
לקראת יום השואה.
לזכרה של הילדה כחולת העיניים
הבת של רחל רוטנר
קטע מתוך הסיפור הבובה של שיינדלה.
מתוך ספר הסיפורים שכתבתי "פומלו ועוד ספורים" עכשיו בהפסקה בין גשם לגשם לקחתי את הסל ויצאתי מהבית. בדרך חשבתי מי ימכור היום בחנות? אדון רוטנר שהוא איש מבוגר ורגזן או רחל רוטנר שהיא צעירה, יפה מאוד ומחייכת לכולם? אימא אומרת "רחל רוטנר היא אישה מלאת חיים. היא ממש גיבורה. איך אפשר...", אומרת אימא, "להישאר כל כך מלא חיים כאשר חוטפים לך את הילד מהידיים וזורקים אותו לאש?" פעם בשב
לא "כצאן לטבח" -התרסה
היתה לו לאבא שלי גבעה קטנה במקום האצבע בין האגודל לאמה, גדם שהביא איתו משם. והיה בה יופי באותה הגבעה, משהו שהתריס ואמר גבורה, כי אצבע אחת הקריב רק אצבע אחת ולא נתן להם את כל היד. יהרה, התנשאות או אולי טפשות? אינני יודעת. מה דחף אותם ומי שמם, את אותם עסקנים ציוניים, ראש ממשלה, חברי כנסת, פוליטרוק של גבעתי, סופר מכובד וכל "צבר יפה בלורית ותואר" לתת בהם סימנים מבזים? "חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה תשי"ט" שהיה תיקון ל"יום השואה ומרד הגטאות" הוא החותמת הסותמת את הגולל על כבודם של ש
פריחה
יוסי אישי מרחף בחלונות ביתנו חולף מאדנית לאדנית
משפך בידו יוצק מים חיים
על שתילי גרניום שפורחים
להבות אביב סמוק אודם
בחלונות חיינו.
ואני ישובה לי בפתח עיניים
חוקרת הליכות עולם
תוהה על מסתרי ארץ
כולי שאלה.
והוא תשובה.
מים זורמים, חלון פתוח
לרווחה
עלה מלבלב פרח פורח
צופית מרחפת
כחול- טורקיז כנפיה
מסנוור את עיני
וקולות המים קולחים
מברז ימינו
החולפים ביעף
הולמים בקרקעית
המשפך מעלים
הד קול שוועת ילדים
זרים
שלא ידענו נהי בכיים
בלילות נטולי ש
עכשיו בגיל 72 אני מבינה שבגיל 93 כל תשובה לשאלה קצרה היא סיפור ארוך!
בחול המועד נסענו אישי יוסי ואני
ברכבת מבית יהושע לקריית חיים
לבקר את דודי היחיד שנותר לי בן ה93.
הנסיעה ברכבת היא חוויה בפני עצמה
נסענו בקרון עם אזרחי המדינה השונים .
חיילים ששבו לבסיסם,
סטודנטים וסטודנטיות יהודים וערבים
ששבו ללימודיהם
משפחות חרדיות ברוכות ילדים
שטיילו או בקרו קרובים
ואנחנו שנינו איש ואישה מבוגרים
שנוסעים ברכבת לבקר את הדוד
היחיד בן ה93 שנותר לאישה.
הלכנו מתחנת הרכבת ברגל לביתו
של הדוד נרגשים מאוד
זמן רב לא ראינו אותו.
דודי כפוף וזקן י
זיקית בערב פסח
והיום בצהריים
זיקית צעירה
זעירה
בעבי השיח
בחצר ביתי
ירוקה
כמו עלה
מהלכת
לאיטה
נושמת
חירות
.פנימית חג שמח
היציאה האישית שלי מעבדות לחירות: האומץ לשחרר ולהאמין שכל דבר יגיע בדיוק בזמן שלו.
סוף סוף לראשונה בחיי אני חוגגת את פסח כאישה נשואה. כן, השנה התגשם חלומי הגדול וזכיתי למצוא את החצי השני שלי. ולמה אני בוחרת לקרוא לזה "היציאה מעבדות לחירות"? כי שום דבר לא מגיע בלחץ, אלא רק מתוך השלמה ושחרור של כל הפחדים שמונעים ממך לקוות ולהאמין. ואז כששחררתי והגיע הזמן הנכון הוא הגיע מוכן לקראתי, לפתח ביתי, לארץ מולדתי ויכולתי לשמוע בת קול בתוכי שאומרת לי ברכות ענוגה: "הגיע הזמן שלך, הנה הוא, הנסיך על הסוס הלבן במלוא הדרו ועוצמתו, שבא אלייך כדי להישאר לעולמים". גם הוא כמוני
מעבדות לעבדות
שמתם לב שהחיים נורא קשים. או שזו רק אני? נו, ברור ששמתם לב. המציאות היום בארץ היא קשה עד בלתי אפשרית למי שרוצה קצת מעבר למינימום. מעבר למינימום זה אומר למשל בית. או דירה. או כל קונסטלציה אחרת של ארבעה קירות וגג. שיתאימו לצרכים של משפחה, ושיהיו במיקום של עד שלושת רביעי השעה נסיעה ממקום העבודה. בפקקים. מעבר למינימום זה אומר שאם נעשה חישוב, ונחסוך רבע מהכנסותינו, נראה שביום מן הימים נוכל להשיג את עליית המחירים של שוק הדירות ולרכוש דירה. כי היום פשוט אין טעם. מעבר למינימום זה אומ
