מגיע לי מזל טוב- ילדתי!!!!
לידה היא אותו רגע בו הדברים קורים , הרגע הקסום הזה שכל מה שייחלת והתפללת וחלמת ותכננת ,כל מה שהשקעת בו את כל כולך במשך תקופה ארוכה כל כך קורם עור וגידים ומקבל יישות בפני עצמו. לפני כחודש וחצי ילדתי, תקופת ההריון היתה ארוכה ולא פשוטה, ואז הוא הגיע לעולם כלי קסום ועוצמתי שלומי התקשר להודיע לי שהוא בדרך לבית הדפוס להביא אותם פעימות הלב שלי החלו להיות לא סדירות והסקרנות מילאה כל חלל בגופי ואז הם הגיעו... תכולים, יפים להפליא מרגיעים ומרגשים עד כאב מחולקים בשתי גומיות לקבוצות של 46
מאירות שביל ישראל- מסלול 12
המפגש יום שישי 27.10.17 'מאירות שביל ישראל'
העפילו להרי הכרמל לנחל חיק ונחל אורן הטיול הראשון לעונה 2017-2018 16 נשים באמצע החיים
עוזבות את הבישולים וכל שאר העניינים והעיסוקים
ונפגשות בבוקר שישי.
הן לא מכירות אחת את השנייה,
אבל יודעות שהולך להיות יום נהדר
בחיק הטבע, חוויה המשותפת לכולן. תוך דקות הן כמו אחיות
כי לטייל הן אוהבות! קבענו ב8:00 במגרש חניה מיד אחרי צומת אורן,
הגענו וראינו מחסום משטרה שלא נותן לעלות לכביש בית אורן
מסתבר שהיה מירוץ, ולצערנו משטרת ישראל ל
אני אמא גאה
כבר בת 28 ביום ששי האחרון, חגגנו יום הולדת 28 לטליה. ארוחת ערב. מסעדה מקסימה ביפו. "הצועניה". (ממליצה בחום). הסתכלתי עלינו. חמישה אנשים מסביב לשולחן. מה היה לנו? סבתא של טליה – אמא שלי אבא של טליה – בועז אמא של טליה – אני רוני – בת הזוג של טליה וכלת השמחה כמובן, שלכבודה התכנסנו. ארוחה טעימה ביותר. שיחה קולחת, ובעיקר – המון אהבה. מזג אויר – כמו בהזמנה. ערב מקסים. רק לנצור אותו. למה אני מספרת את זה? הבת שלי גאה ואני גאה בה. היא לא היתה יום אחד בארון, וגם אנחנו ההורים שלה לא. אנ
עכשיו כשאני כבר כמעט בת 73 אני מגלה דרך עיני תלמידי לשעבר שאיני עלמה קלת רגליים!
לפני כמעט 50 שנה
הייתי מורה לטבע
בכיתות ז'-ח' בקבוצת יבנה
ביליתי עם תלמידי
שעות רבות מחוץ לכיתה.
בחצר הקיבוץ רבת הצמחייה
בשדות ובכרמי הזית המקיפים
בברכות הביוב של המשק
ושל העיר הסמוכה אשדוד
בגדות נחל לכיש
ובשפת הים.
תלמידי למדו בחשק רב
לזהות ולהכיר את החי והצומח
של הסביבה והיה כיף!
במיוחד שבה את לבי
ילד גבוה וצנום בעל חיוך נצחי
ועיניים בורקות שנצצו להן
מבעד למשקפי הראייה
והבחינו בכל חרק ותנועת ציפור
בכל משב רוח ובכל נבט נובט
שמו היה עוזי
עכשיו בגיל כמעט 73 כמו כל הקשישים והקשישות גם אני נרדמת בעת קריאת התורה בשבת בבית הכנסת.
וגם השבת
כמו כל
הקשישים והקשישות
גם אני
ברגע שבעל הקורא
מתחיל את קריאת
פרשת השבוע
עיני נעצמות,
ראשי נשמט
ואני שוקעת
בתנומה מתוקה
של שבת.
השקט הגדול
השורר ברחבי
היכל התפילה
המלים העתיקות
המושרות
בניגון מכמיר לב
בלחן עדות המזרח
בטעמים שתקנום
בעלי המסורה
לפני שנים רבות
כל אלו
רוקמים בחוט
קסם עדין
רקע רב גווני גוונים
לשנת החלום שלי
בה נודדת
גם אני
עם עדרי הצאן
מחרן
לכנען
ומכנען
מצרימה
וממצרים לכנען
ופעמוני הצאן
מצלצ
ורוד מושלם - לחזור להיות אישה
אני נכנסת לבית של מיכל קולט ארבל. בית מרווח, מואר וצבעוני. ואז אני מבקשת לראות את חדר העבודה שלה. הדבר הראשון שאני רואה היא מראה גדולה, אבל ממש גדולה, תלויה על הקיר. ואז אני מתסכלת סביב. על השולחן יש כלי עבודה עדינים, מארזי קטלוגים והרבה פטמות. כן. פטמות. הפטמות והסיפור המיוחד שמאחוריהן, הן מה שהביא אותי לראיין את מיכל לפוסט הזה, במיוחד בחודש אוקטובר, הוא חודש המודעות לסרטן השד. שנייה לפני ההורמונים לביוץ הסיפור של מיכל מתחיל לפני כ-7 שנים, כשהיא בת 33. נשואה, אמא לילד בן 4,
לכי מבלי לסובב את הלחי
רוצה - לא רוצה מכירה את המצבים האלה שבהם באותה מידה שאת רוצה להתחיל התחלה כלשהי בחייך, את גם באיזה שהוא אופן לא ממש רוצה בכך? את רוצה להתחיל להיכנס לכושר את רוצה להתחיל להיכנס לקשר את רוצה להתחיל עבודה חדשה אך במידה מסוימת- את גם לא ממש רוצה... צומת הרצונות הזה, מקביל בצורה כה מדויקת ונפלאה גם לצומת פרשות השבוע. כן, כן, בדיוק שם, בנקודת המעבר מפרשת נח לפרשת לך לך, נפגשות גם הרצונות שלנו. אז במה את בוחרת? להישאר בתיבה או לצאת לאחר המבול? לשבת באזור הנוחות או לצאת לאוויר העולם
עכשיו כשאני בת (כמעט) 73 אני מבינה שלפעמים אני מרגישה עדיין ילדה .
היום כמנהגי מידי שבת לפני יציאת השבת
הלכתי לבקר את חברתי רות בת ה88
שתחיה לאורך ימים טובים
בבית "גיל פז" שם היא מתגוררת.
הפעם הייתה עם שתי חברות שלה
תושבות הבית גם הן
וישבנו לנו ארבע נשים
רות ומרים ודבורה ואני
והנשים קשישות ממני
וחשתי ממש ילדונת.
כי בדרך כלל אני נמצאת
במסגרות כמו מעגלי נשות עסקים
שבהן אני הכי מבוגרת
או בקבוצת הבלוגריות
של מועצת נשים
שבה חברה עוד אישה, בתיה
שאולי היא כבר בגילי
נדמה לי שהיא צעירה ממני.
הפעם בבירור הייתי הכי צ
#MeToo
זה התחיל מסטטוס של חברת נפש שלי, שרשמה MeToo#. רשמתי לה בתמימות, עוד לפני שהבנתי בכלל שמדובר בקמפיין של מודעות להטרדה מינית, שלא משנה מה, איפה שהיא לא תהיה, אני איתה. לא הבנתי עד כמה. לא חשבתי שאי פעם אדבר על זה מול כולם, בטח לא אכתוב על זה בלוג. זה ממש, אבל ממש לא אני. אני לא מהמשתפים הגדולים בחיים האישיים ובטח ובטח שלא קבל עם, בלוג ופייסבוק. אבל הפעם זה שונה. מהרגע שהבנתי מה מהות הקמפיין, הבטן שלי התהפכה. הרגשתי את ההתכווצות שלה, הריחות עלו שוב והתמונות, התמונות האלו שמזמן
סיפור מתח בארבע מערכות
יום בחיי שכולל קפה אחד, המתנה ארוכה, ענבים, שני רופאים ושאלה (די מסקרנת) שנותרה פתוחה
