#MeToo

זה התחיל מסטטוס של חברת נפש שלי, שרשמה MeToo#. רשמתי לה בתמימות, עוד לפני שהבנתי בכלל שמדובר בקמפיין של מודעות להטרדה מינית, שלא משנה מה, איפה שהיא לא תהיה, אני איתה. לא הבנתי עד כמה.

לא חשבתי שאי פעם אדבר על זה מול כולם, בטח לא אכתוב על זה בלוג. זה ממש, אבל ממש לא אני. אני לא מהמשתפים הגדולים בחיים האישיים ובטח ובטח שלא קבל עם, בלוג ופייסבוק. אבל הפעם זה שונה.

מהרגע שהבנתי מה מהות הקמפיין, הבטן שלי התהפכה. הרגשתי את ההתכווצות שלה, הריחות עלו שוב והתמונות, התמונות האלו שמזמן כבר לא ראיתי. אני רואה את שתי המילים האלו: MeToo "גם אני" , פעם אחר פעם בעוד סטטוס, אצל עוד חברה, עוד מכרה, והבטן, אוי, הבטן.

לרגע לא חשבתי שאני לבד במציאות הזו, אבל לא הייתי מוכנה להצפה הזו.

me too# בכל מקום

אז כן, גם אני חלק מהסטטיסטיקה. אם אנסה לפשט את הדברים: עברתי שתי הטרדות "חמורות", שתיים "בינוניות" ועוד כמה "קלות" על הדרך. לא העלתי סטטוס על זה, אני לא צריכה קמפיין בכדי שזה יהיה במודעות שלי או של הקרובים אליי, כי זו אני, זה חלק ממני.

לפחות ארבע פעמים מצאתי את עצמי משותקת. אני, שמובילה אחרים, אני, הדומיננטית, האסרטיבית, שתמיד יש לי מה לומר - קפאתי. לא פעם אחת, לא פעמיים. ארבע פעמים. ארבע פעמים קפאתי, לא הצלחתי לעשות כלום מלבד לחכות שזה יחלוף. כל כך כעסתי על עצמי ועם זה הייתי צריכה להתמודד הרבה לפני הכל. עם הכעס והאכזבה מעצמי.

טיפלתי בעצמי, חיזקתי את עצמי, פעם אחר פעם. היום אני כבר לא כועסת על עצמי, אלא מבינה את עצמי ומקבלת את דרך ההתמודדות שלי. אני יכולה לומר שזה מאחוריי, אך אין ספק שזה חלק ממני.

עדיין, ההצפה הזו, גרמה לי לעומס. עומס רגשי עצום שלא ידעתי איך להכיל אותו. כל הסיטואציות התערבבו להן זו בזו, החרדה, הלחץ ובעיקר תחושת חוסר הביטחון הכתה בי שוב.

צר לי שזו המציאות שלי, שלנו. שבן זוגי יכול ללכת ללא חשש בחושך, כאשר חנייה בחניון בשעות הערב זו אופציה ראלית, כאשר הגעה של טכנאי הביתה אינה עניין בכלל, ואילו אני ועוד רבות אחרות לא חשות בנוח עם הסיטואציות הללו.

הלוואי והייתה מציאות אחרת.

כל סטטוס גרם להצפה של הדברים

בן זוגי המופלא מכיר אותי, וכאמור זה חלק ממני, אז הוא מכיר את הסיפורים, כואב את כאבי ויודע להיות שם בשבילי, תמיד.

מבין שאני מתה מפחד לזרוק את הזבל לבד, מבין שאני לא נשארת לבד עם טכנאי, מבין שאני לא הולכת לבד בחושך, מבין שאני מעירה אותו שיסתכל עליי מהחנייה כשאני יוצאת או חוזרת. מבין ויותר מהכל - מכיל.

כל שאני עושה, בכדי ליצור שינוי במציאות הזו הוא לחנך את ילדיי, שידעו שיש גבולות אצל האחר, שידעו להגיד ולקבל "לא" כתשובה, ולשתף, הכל, בלי גבולות כי הכל חשוב.

מקווה שלפחות עבור הילדים שלנו metoo# יהיה קמפיין חברים מסוג כזה שכולם ירצו להיות שייכים אליו.