ודווקא עכשיו בגיל 73 אני מניחה את כרטיס רב-קו שלי תמיד בצידו ההפוך
כמעט בכל יום אני כותבת את עצמי לדעת אותי מילה אחר מילה משפט אחר משפט לסיפור קטן מציירת לתמונה אחר תמונה אוספת שברי רשמים כמו בטיול לראשי ההרים הגבוהים אשר בהימלייה שם מעולם לא טיילתי כי היעד לא כלול בכרטיס רב -קו שלי שאני אף לא פעם זוכרת באיזה צד שלו מניחים אותו על הלוחית במתקן של הנהג באוטובוס. ואני תמיד זקוקה לעזרתו של הנהג שיזכיר לי ולרוב הוא הופך אותו כי שוב הנחתי אותו על הצד הלא נכון. והוא במבט תמה של מי שהכול ברור בעיניו מביט בי ואני מפרשת את מבטו כנזיפה שגם בגילי עדיין איני מתמצאת בהלכות עולם הכה פשוטות ואני מרגישה צורך להתנצל לפניו על שלא טיילתי בראשי ההרים אשר בהימליה הרחוקה אבל לעומת זאת שיידע לו שאני את רחוב וייצמן בכפר סבא ממש מכירה היטב ויודעת להשקיף ממנו אל האופק של מרחבי העולם כאילו לפחות הייתי עומדת ברגע זה ובכל רגע אחר על פסגת ההימליה. והוא (הנהג) מקבל את התנצלותי בהבנה רבה. איזה מזל! כי מה הייתי עושה אם לא?
מרגלית קוטב
מורה לתורה בדרך אחרת ולפילוסופיה אינדיאנית
של בני שבט הסנקה.
