את בטח רוצה להופיע, נכון?

יש לי תואר ראשון במשפטים. למה? כי אמרו לי שלהיות עורכת-דין זה ממש יתאים לי. לדעתי זה רק חצי נכון, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בכל מקרה, בשנה השנייה ללימודי משפטים התחלתי טרום-התמחות במשרד עו"ד ממש מול בניין העירייה בתל-אביב. באחת השיחות האקראיות, מהסוג שמתנהלות בדרך לעמדת המזכירות, אמר לי אחד מעורכי-הדין: "את בטח רוצה להופיע, נכון?" לשניה אחת לא הבנתי למה הוא מתכוון. להופיע? מה? אהה, חשבתי לעצמי, להופיע בבית משפט. לא, בכלל לא. אבל בקול רם אמרתי: "כן". וחייכתי. לא היה לי נעים לאכזב אותו, וגם לא רציתי להיכנס לדיון בנושא, אבל ידעתי שאני ממש לא רוצה להופיע. שכל תשומת הלב תהיה עלי? לא נראה לי.

כשהייתי ילדה, תמיד נתנו לי תפקידים מרכזיים בטקסים בבית-הספר, ולא היתה לי שום בעיה לדבר מול קהל. ובכלל, הייתי רגילה להופיע מגיל ממש צעיר. לא היתה לי שום בעיה שכל תשומת הלב תהיה עלי. כבר בגיל 4 או 5 אמא שלי רשמה אותי לחוג באלט. כל שנה היתה לנו הופעת סיום באולם אמיתי עם במה, ומסך אדום כבד, ואורות, והכל. אני זוכרת את ההופעות מאוד לטובה. לא היה לי כישרון לריקוד, וגם לא את הגוף המתאים, אבל זכרתי את כל התנועות, וידעתי לשמור על הקצב, כך שתמיד הייתי בשורה הראשונה.

מאז שהייתי ילדה, לא היו לי הזדמנויות של ממש "להופיע" אלא אם כן אחשיב סמסטר אחד שבו לימדתי קורס בסיסי במשפטים לתלמידות מצטיינות בבית-ספר בנתניה. אני לא זוכרת הרבה מהשיעורים, אבל כן זוכרת שתי תלמידות מהכיתה. האחת, סקרנית ונבונה שהשתתפה בשיעורים, והשניה, חייכנית וחברותית, שסמכה עלי מספיק, כדי לפנות אלי עם בעיה אישית שכלל לא היתה קשורה לקורס, או למשפטים.

כשהייתי יועצת במרכז לקריירה בבינתחומי הרצליה, העברתי מידי שנה הרצאה "לקראת התמחות במשפטים". הרצאה באולם גדול, מול יותר מ-100 סטודנטים, עם מצגת, והמון פרטים טכניים מבלבלים. אהבתי לנהל דיון אם התעורר, ואהבתי לענות על שאלות, אבל את החלק הפרונטאלי, שבו רק אני מדברת ומדברת, פחות אהבתי. גם לא מצא חן בעיני שכולם רואים אותי, ורוב הזמן הסתתרתי חלקית מאחורי הפודיום.

כשהחלטתי להיות עצמאית, אמרתי לעצמי שפגישות פרטניות זאת החוזקה שלי. אני "קוראת" את מי שמולי בצורה ממש טובה, אני משקפת את המציאות, ואני יודעת לשאול את השאלות הנכונות. אני תמיד אומרת את האמת, וגם "דוחפת" קדימה כשצריך. אבל להרצות? זה לא משך אותי.

א-ב-ל, לאט לאט הסתקרנתי. ראיתי סביבי עצמאיות שמעבירות הרצאות לקהלים קטנים וגדולים. ראיתי סרטונים שהוכנו לקראת הרצאות, וראיתי המון פוסטים בפייסבוק על הרצאות כאלה ואחרות. ובסופו של דבר החלטתי: גם אני רוצה! דווקא ממש בא לי לצאת מאזור הנוחות שלי, ולהעביר הרצאה. אני יודעת שאהיה מעולה. אני רוצה לעמוד במרכז. אני כן רוצה שכל תשומת הלב תופנה אלי. ממש בא לי.

אז הכנתי הרצאה. בניתי מצגת, הכנתי "נאום", חשבתי על דוגמאות מהחיים, על ויז'ואלים מסקרנים, על טון שמתאים לי ונוח לי איתו, על שפת גוף ועל הקול שלי. ממש התעמקתי בנושא. מי שמכיר אותי, יודע שאני לוקחת משימות מאוד ברצינות (קראו בפוסט: 5 דברים שלא ידעתם עלי), ואני ממש לא אוהבת לחפף. במשך כמעט חודשיים לקחתי שיעורים אצל מומחית, ולמדתי שהמצגת רק תומכת בנאום, ולא להיפך. למדתי לנשום נכון, לשים לב למרחב שאני תופסת על הבמה, לתקשר עם הקהל, ועוד ועוד. בסוף התהליך אפילו הרציתי. היה מצויין. הצלחתי להעביר את המסר, לענות על שאלות, להרחיב ולהסביר, וללמוד הרבה לפעם הבאה.

עדיין לא גיבשתי דעה, אם אני אוהבת להרצות או לא, אבל ללא ספק זאת היתה חווייה מלמדת ומעשירה. המסקנה היחידה שיש לי בשלב הזה היא שאני חייבת מיקרופון. לדבר שעתיים בקול חזק, ברור, ועוצמתי מהרגיל, זה ממש לא קל.

רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי