5 דברים שלא ידעתם עלי
חמישה דברים שלא ידעתם עלי. רגע. אם לא ידעתם, אז אולי כדאי שנשאיר את זה ככה? כלומר, אם אתם לא יודעים, אז בטח יש סיבה- או שאלה דברים ממש נוראיים, או ממש מדהימים (ואני לא רוצה לצאת שוויצרית) או ממש מביכים (טוב, כאלה יש לי בלי סוף) או דברים ממש מצחיקים, אבל לא מצחיקים בצורה טובה... יכול להיות גם שאלה דברים ממש לא מעניינים, ואז מי בכלל רוצה לדעת? אכן בעיה קשה. חמישה דברים שלא ידעתם עלי. אתגר של ממש.
אז ממה אני אתחיל? מספר הזכרונות של סוף כיתה ו'. המחנכת כתבה לי זכרון שהתחיל במילים: "לקרן הרצינית..." ולא ידעתי אם אני אמורה להיעלב. חשבתי שילדה רצינית היא ילדה חמורת סבר, ומכיוון שקצת הייתי כזאת, זה לא מצא חן בעיני. בחודשים האחרונים הבנתי למה היא התכוונה. ילדה רצינית מבצעת מטלות ברצינות. בכובד ראש. בהקפדה. וזה נכון. כל מה שאני עושה, אני עושה ברצינות. במלוא תשומת הלב. אני רואה את כל הפרטים הכי קטנים, שאף אחד חוץ ממני לא רואה, ואף פעם לא מחפפת. ואני ממש גאה בזה. וכשאני רואה את התוצאות, אני מאוד מרוצה. זה לא אומר כמובן שהתוצאה מושלמת, אבל הידיעה שזה די קרוב למושלם, משמחת אותי, וגורמת לי להשמין מנחת. מספר 1: רצינית.
אני שומרת זכרונות. ברכות שקיבלתי בימי הולדת, ברכות שקיבלתי בחגים, ספרי זכרונות, תעודות (גם את אלה הסתמיות מחוג באלט), פתקים שהעברתי בשיעורים בתיכון, מכתבים שכתבו לי חברים מהצבא, מכתבים בכלל, ועוד ועוד. אני לא מסתכלת על כל הדברים האלה, אבל זה ממש כיף לדעת שהם שם. אני רגשנית. נוסטלגיה זה נעים. מספר 2: רגשנית.
כשהייתי ילדה היו לי אוספים. אספתי מדבקות, בולים וגם "פרסים"- תמונות קטנות מנייר עם תבליטים עדינים. אספתי גם קלפים של הדרדסים באלבום. דרדסים מהסדרה המצויירת של פעם- לא מהסרטים של היום. והכל שמור אצלי, אלא מה. היום אני אוספת חומרי יצירה, בדים, חרוזים, כל מיני צבעים וגרוטאות יוצאות דופן. אני אוספת גם שקיות ניילון, וזה עוד הרבה לפני שהפסיקו לחלק שקיות בחינם. יש לי שיטה מיוחדת כזאת לקפל שקיות למשולשים קטנים ופרקטיים, שאפשר לסדר שורות שורות בקופסה ולשלוף כשצריך. ואני אוספת גם שקיות נייר יפות עם ציורים מעניינים. שקיות בכל מיני גדלים, שאני מקפלת ומניחה האחת על גבי השנייה, וכשצריך, רק נותר לבחור את הגודל והציור. מספר 3: אספנית.
ומה עם משהו פחות משעשע? זה הכי מעניין, לא? כשאני כועסת, רואים לי את השורשים. אני קוראת לזה: רואים לי את ה-ס"ט. מה זה רואים? שומעים! ולא כדאי להיות לידי כשאני כועסת. לא כועסת- זועמת. אם אני מרגישה שנעשה לי עוול, וחוסר הצדק זועק לשמיים, אני לא שותקת. אני מתפוצצת. בחמת זעם. ודורשת צדק. ועכשיו. וגם התנצלות. ואם חלילה נעשה עוול ליורשי העצר, שומר נפשו ירחק. מי שמכיר אותי מספיק שנים, כנראה ראה את התפרצות הר הגעש במו עיניו, ולא האמין. גם אני לא מאמינה. אני חייבת ללמוד לספור עד 10 ולנשום. אולי הכי טוב שאני אלמד להתרחק ולשתוק. מה שבטוח, בטוח. מספר 4: זועמת.
אני אוהבת אוֹמָנוּת, עבודות יצירה ומלאכת יד. אני אוהבת צבעים וצורות, לגזור ולהדביק, וליצור עם הילדים כל מיני חפצים שימושיים וחמודים מגרוטאות וקשקושים שיש בבית. אני נהנית לצייר לילדים דמויות של סדרות מצויירות בעיפרון ולתת להם לצבוע, ואני נהנית לעזור להם לקשט "שער" של מחברת. אני אוהבת לצלם, ולראות כל פרט בתמונה וגם ברקע, ולשים לב לכל גוון וכל קו שיהיו בדיוק בזוית הנכונה, ואיך הרקע מתחבר לתמונה, או סתם מפריע, או לגמרי מקלקל. אני אוהבת לכתוב שירים בחרוזים ולהתרגש משירים של אחרים בייחוד אם הם קצרים ומדוייקים. את רוב השירה שלמדנו בבית הספר לבחינת הבגרות בספרות, אני עדיין זוכרת בעל-פה. מספר חמש: יצירתית.
אז מה אתם יודעים עלי שלא ידעתם קודם? שאני רצינית, רגשנית, אספנית, זועמת (טוב, לא באופן קבוע) ויצירתית (כל הזמן). כן, זה בערך מסכם את כל העניין. ומהם הדברים שאני לא יודעת עליכם?
רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי
קרן לביא-אברהם
אימון אישי לתעסוקה וקריירה
הכנה לראיון עבודה | שדרוג קורות חיים
