האם צריך מוזה כדי לכתוב ? על השראה, קורות חיים ומה שביניהם
מסתבר שלא צריך לחכות למוזה שתגיע.
לפני שבוע חוויתי חוויה מרגשת כשהשתתפתי בסדנת כתיבה.
המנחה בולי אייזנשטיין דיין חילקה לנו דפים שעליהם היה המודפס השיר המפעים הזה, בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, והקריאה אותו בקול.
כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה מַה נָּחוּץ? נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים. לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ. זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר. טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ. הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה. צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים. כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק. הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים, מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת. מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן. מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה. לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה. רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע. מַה נִּשְׁמָע? נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
השראת כתיבה
כולנו, כל הנוכחות, הקשבנו בדממה, ואז המשכנו לשלב הבא : לכתוב משהו בהשראת השיר. אולי קורות חיים. ואולי משהו אחר. מה שנבחר.
הרגשתי שדברי השיר המופלא של שימבורסקה כאילו פתחו אצלי לא רק השראה, אלא ערוצים ממש, ובהם זרמו לפתע נחלי איתן של מילים, כשפע של מים חיים מפכים, נובעים, זורמים ושוצפים.
לא הרמתי את העט מהדף, על פי ההוראות שקיבלנו.
.
לא היה לי מושג מה ייצא, מה יוולד, מה ייכתב.
וכשהמנחה ביקשה שנסיים מצאתי במחברת שלי את מה שפרץ ונבע מתוכי, את המילים האלו שילדתי לפתע, כמו בדרך נס.
ומאז לא נגעתי, רק העתקתי לכאן.
קורות החיים שלי
נולדתי בחיפה ב 1955.
תבנית נוף מולדתי מאז ומעולם –
נוף כרמל וים.
הר, צמרות אורנים, וכחול באופק.
בגן הגננת פנינה
לא הבינה
שאני מנסה ליצור משהו אחר.
ותלשה את מה שהדבקתי
ורצתה שאקח דוגמא מילדים אחרים
למשל מאירית
ואני רציתי להיות אחרת
והייתי.
קוראת המון
חולמת
שמחה, מתרגשת.
ילדה טובה.
ביום שראיתי את פרלה
ואני ילדה בת 11 אולי 12
לבי החסיר פעימה.
הוא הופיע עם מיכל היימן ושר
וזר של נרקיסים כשש עשרה שנותייך.
ואני לא הכרתי אותו
ולא ידעתי מי הוא
ולא ידעתי
שכעבור כמה שנים
יהיה החבר שלי
האהוב שלי
ואחר כך האיש שלי
ואבי ילדיי וסב נכדיי
אהובי מאז ועד עולם.
בהמון תודה לבולי אייזנשטיין דיין שיצרה והנחתה סדנה מרגשת, וכמו תמיד ליונית צוק, הבלוגריסטית, שיצרה את ההאבלוגינג, מרחב של השראה, והביאה אליו ואלינו את בולי.
בהתרגשות שיתפתי את חברותיי הבלוגריות, וזה מה שהן כתבו בהשראת השיר של ויסלבה שימבורסקה.
