משבר אמצע החיים

לפני כחצי שנה פרסמו חברותיי, כותבות הבלוגים במועצת הנשים של כפר סבא, את הגיגיהן ומחשבותיהן על גיל ארבעים הנורא. באמת שתכננתי להצטרף אליהן, רק שהייתי עסוקה - בדיוק קראתי לעומק כתבה ב'לאשה' על בוטוקס. אתם יודעים, חומר קריאה (ומילוי) המותאם לגילי.

אז על מה דיברתם בעצם? איזה משבר? משבר גיל הארבעים? הצחקתם אותי. השוק האמיתי, נכון לעכשיו, הוא ההתקרבות המזעזעת והמהירה לגיל חמישים. הגיל בו את כבר לא צעירה, יכולה אפילו להיות סבתא, לא אטרקטיבית - לפחות לא על הנייר - בשום צורה שהיא, לא לעבודה חדשה, לא כאישה מושכת (מתישהו את מבינה שאם שורקים ברחוב - זה בטח לא לך), לא כבת זוג לריקודים באיזו מסיבה, לא ללימודים של תחום חדש. סופסוף אחרי כמה שנים של חפירות לסביבה אני יכולה באמת להודות, לצערי הרב, שאני באמת אישה מבוגרת. מבוגרת מכפי שחשבתי שאהיה. מבוגרת כמו האישה הנשקפת מולי במראה. אפילו היתה לי תוכנית להדפיס לעצמי טי שירט כזה, עם הסיסמה הקבועה שלי, אבל כמו הרבה תכניות אחרות שהיו לי - גם את זה עוד לא הספקתי לעשות.

ההנאה שבהיזדקנות

איזו הנאה? איזו הנאה? אני לא נהנית בכלל, אם היה פה ספק למישהו. להיפך! וזה לא רק בגלל מוצאי המזרח אירופאי. בשבוע הבא אחגוג שוב יום הולדת. הם ממשיכים להגיע, אחת לשנה, מבהירים בעוצמה שהרכבת הזו לא מאטה (ומה שמזעזע, שזה הרע במיעוטו. כלומר, עדיפה רכבת דוהרת מרכבת שעצרה בתחנה, נכון?). איכשהו את לא מדמיינת את עצמך בת תיכף 47. בגיל 17 את עסוקה בתוכניות לעתיד ואהבהבים, גם אם את מדמיינת ומפנטזת את רובם. בגיל 27 את יוצאת לדייטים וחושבת האם אתחתן בסוף ועם מי והאם יהיו לי ילדים? בגיל 37 את חושבת שאוף, מתי נצא רק שנינו בערב, מתי אשן לילות רצופים ומתי אפסיק לאסוף קוביות ובובות כל ערב מהסלון? ובגיל 47 את חושבת ...רגע, זה לא יתכן. מתי נהייתי בת 47? הרי רק לפני רגע היתי בת 26, חופשייה מכל מחוייבות, בלי כביסה לקפל, ילדים להסיע ולממן, שכר דירה אימתני לשלם. מתי כל זה קרה? ואיפה הייתי כל הזמן הזה?

להיות בת כמעט 47

אז מה את חושבת כשאת בת (כמעט!) 47? טוב, רק על עצמי לספר ידעתי. ולא, לא הכל אני מתכוונת לגלות לכם! אבל אם להיות כנה, בין השאר אני חושבת האם אספיק לעשות כל מה שרציתי? ואם לא עכשיו אי מתי? כמה חשובים החלומות והרצונות שלי? האם צריך להפוך את העולם כדי להספיק להגשים אותם? ומה אם מכאן הכל יילך ויידרדר וזה הכי טוב שאפשר, כולל הדמות הזו במראה? יש איזו תחושת בהילות, להספיק ולראות ולהשיג ולקיים את מה שאולי תיכף הגיל, הצבא של הילדים, הסרטן שכולם חוטפים, ההורים - מה שיבוא קודם - כבר לא יאפשר להגשים. והחיים קורים מדי יום, ולא משאירים הרבה מרווח למימוש מבצעי הרגע האחרון שלהם. חופשת הסקי שעוד לא יצאתי אליה, הקורס שמדי פעם אני חושבת עליו, עוד מאז התיכון, נסיעה שאני רוצה לעשות עם בן הזוג, התוכנית לחיות כמה חודשים בפריז אהובתי ועוד ועוד. ומה יהיה בגיל 57? ו-67, שיעזור לי האל. לרוב אני מעדיפה לא לחשוב על זה. כל עשור נראה מלמטה ארוך ואינסופי ורגע אחר כך את כבר מפנה אליו מבט לאחור ותוהה - זהו? נגמר?

עיניים פקוחות לרווחה בכל זאת , אני לא מרגישה שאני באמצע משבר. אני מרגישה ערה. עיניים פקוחות (אם כי לא כחולות, חוששתני). מבוגרת - הנה שוב המילה הזו - מספיק כדי שאבין את חד הפעמיות של החיים. לא רק במובן שאנחנו לא נחזור עליהם או שהזמן קצר (ולא, אני לא מאמינה בגלגול נשמות) אלא במובן של להכיר בחשיבות הדברים הקטנים. להנות מפריחת החרציות הראשונות בתחילת העונה ומלבלוב של עץ. מכוס קפה טוב. משיחת עומק עם חברה. מחיוך אוהב. מחיבוק חזק. מצחוק. ויש לי המון תכניות להגשים. חלק בטח אוציא לפועל, על חלק פשוט אוותר. עד אז עלי להכריע בחודשים הקרובים בשאלת גיל דחופה שיוצרת אצלי משברים בפני עצמה - מתי כדאי כבר לעשות את הבוטוקס...

רותם גלעד דורמן. מזדקנת בחן (כך לפחות אני מקווה). וזו בכלל תמונה מלפני שנה! כשעוד היתי צעירה

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע