כפר סבא שלי – סיפור אהבה בשתי מערכות

אומרים שאפשר להוציא ילדה מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהילדה.

ובאמת, כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומרת בגאווה "אני ירושלמית".

רק שזה לא ממש נכון. אמנם נולדתי בעיר הבירה וגרתי בה עד כיתה א' כולל, אבל אח"כ התחיל מסע נדודים על פני יבשות, מדינות וערים שונות, מסע עליו פירטתי בפוסט בבלוג שלי. ניתן לקרוא עליו כאן.

ילדה טובה ירושלים

כשחזרנו לירושלים כבר הייתי בכיתה ח'. שנים מעצבות, משמעותיות בחיי. כשהתגייסתי לצבא למעשה עזבתי את הבית. שירתתי רחוק, תחילה בחטיבת הצנחנים כמדריכת חי"ר ואח"כ כקצינה בצאלים. כידוע לכם, הצבא הוא משרד השידוכים הגדול ביותר במדינת ישראל, וגם אני מצאתי בו את אהבתי, גונן.

המשכתי את הקריירה הצבאית שלי, וכשסיימתי את תפקידי האחרון בצאלים והוצבתי בתפקיד בקיריה, עברתי לגור עם גונן דווקא בחיפה, כיוון שהוא למד בטכניון. אם כבר גרים בחיפה, אז למה שלא אלך ללמוד באוניברסיטה בעיר. אז נשארנו כבר בדירת הסטודנטים שלנו, לא לפני שהתחתנו בשנת 1997. (איך עברו להן 21 שנה? איך?!).

לשנינו היה ברור שכאשר נסיים את הלימודים נחזור למרכז. לי גם היה ברור שאני לא חוזרת לירושלים. אמנם אמא שלי עדיין גרה בעיר, אבל אחותי כבר עזבה לת"א וגם אחי כבר היה עם רגל אחת בחוץ.

אני מאוד אוהבת את ירושלים וחייבת לה רבות, אך לפני 21 שנים, ובוודאי היום, זוהי עיר שממש ממש קשה לגור בה, ולא אפרט פה את כל הסיבות.

גונן הינו כפרסבאי מבטן ומלידה. בזמן שיצאנו ואף לאחר שהתחתנו, למדתי להכיר קצת את העיר. היינו נוסעים להורים שלו לסופי שבוע, אבל האמת היא שלא ממש הסתובבנו בחוצות כפר סבא. גונן רק לקח אותי למחוזות ילדותו, והראה לי איפה שיחק עם אחיו, איפה בנו מחנות, מאילו עצים היו קופצים. תיאר בפני ילדות מאושרת.

מערכה הראשונה

בשנת 1999 סיימתי את לימודי באוניברסיטה, ועברנו לגור בכפר סבא. קנינו דירה ממש בסמוך לדירת הוריו, שני רחובות מהם. נכנסתי ממש לתוך "אצולת כפר סבא" כיון שחמותי, הניה וילף, היתה אחת מהמורות המשפיעות ביותר בעיר, לימדה פיזיקה בתיכון כצנלסון במשך 38 שנים.

האמת, כפר סבא היתה בשבילי עיר שינה. הייתי קמה בבוקר מוקדם, נוסעת לצבא לתפקיד בת"א וחוזרת ממש מאוחר בערב לישון. גם לא ממש היה לאן לצאת בעיר. ההצלחה הגדולה מבחינתי היתה כשפתחו תחנת רכבת בעיר שקיצרה לי זמנים באופן משמעותי. בסופי השבוע היינו יוצאים לעיר הגדולה, או אפילו לארוחות משפחתיות בירושלים.

השינוי הגיע כשנולדה בתנו הבכורה, נעה. אני מודה, זה לקח לי זמן להתאהב בעיר. בחופשת הלידה הייתי בודדה. לא היו לי חברות בעיר ולא הכרתי אף אחת. הסתובבתי לבדי ברחובות העיר ואפילו בגני שעשועים לא ישבתי, רק בגינות קטנות ומבודדות. חזרתי לעבודה לאחר 4 חודשים ואת נעה הפקדתי בידי מטפלת.

שלושה ילדים שנולדו כולם בביה"ח מאיר

רק כשהיתה בת שנה הכנסתי אותה למעון. כאן הגיע השינוי האמיתי. התחלתי להכיר הורים של ילדים אחרים. האמהות הפכו להיות חברות טובות. כשהגיע הזמן לרשום לחוגים ההכרות אף העמיקה.

כשאורי שלנו נולד, כבר הייתי "אמא ותיקה" שיעצה לאימהות צעירות. יחד עם זאת, עדיין עבדתי במשרה מלאה בצבא, עם שעות עבודה מטורפות והמון עזרה בגידול הילדים מצד כל המשפחה המורחבת.

זו היתה האהבה במערכה הראשונה. עיר נהדרת לגדל ילדים, עם מעונות מצוינים, גני עירייה תומכים וחמים וחוגים מגוונים. המון ילדים מסביב והמון הורים כקבוצת תמיכה. אנחנו גרים במרכז העיר, כך שגם כל דבר נעשה ברגל. כמעט ולא הזזנו את הרכב. גינות, ספריה עירונית, בנק, קניון ואפילו משרד הפנים.

איילת נולדה בשנת 2007, וכשהיתה בת 3 חודשים עברנו לגור בקליפורניה ל- 4 שנים. עיירה קטנה ומנומנמת, חצי שעה מסן פרנסיסקו. חלום. אבל צריך להתחיל את הכל מהתחלה מבחינת קהילה. לבנות חברויות חדשות, למצוא את החוגים המתאימים, להקים רשת חברתית תומכת, מהתחלה, בשפה זרה, בתרבות שגם אם היא קצת מזכירה את הארץ, בעצם היא שונה לגמרי.

אהבה במערכה שנייה

בשנת 2011 חזרנו לכפר סבא. וזו הפכה להיות האהבה במערכה השנייה.

ידעתי שלא אחזור לצבא ובהתחלה עוד חיפשתי כמה חודשים עבודה כשכירה, עד שהחלטתי ללכת לללמוד אימון אישי ובחודש פברואר 2012 פתחתי את העסק שלי.

עולם חדש נפתח בפני. עולם בעלות העסקים העצמאיות. אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה בה הלכתי למפגש של מועדון נשות העסקים של מועצת נשים. מהרגע הראשון הרגשתי שהגעתי הביתה. אוסף משובח של נשים אמיתיות, חזקות, תומכות מפרגנות שחלק גדול מהן הפך להיות חברות הנפש שלי בשנים האחרונות.

העסק שלי נמצא היום במקום בו הוא נמצא הרבה מאוד בזכות התמיכה הבלתי מסוייגת של חברות המועדון.

כמה התרגשתי כשבקיץ 2015, כשמנחת המועדון הקודמת עינת עופר פרשה מתפקידה, פנתה אלי יו"ר מועצת נשים דאז הדר לביא, וביקשה שאנחה את המועדון. מבחינתי זו היתה ההוכחה הניצחת שאני כבר לגמרי כפרסבאית.

תמונה מפעילות מועדון נשות העסקים. צילום - דניאלה קונטיני

עם השנים גיליתי עוד ועוד עשייה נשית מבורכת בעיר הנהדרת שלנו. מתוך המועדון הוקם המיזם של "שלישי נשי", הרצאות של נשים עצמאיות בקניון ערים, הצטרפתי לקבוצת הריצה NRSPIRIT, שכל שנה מאמנת את קבוצת הנשים לטריאתלון והיום הריצה הפכה כבר להיות חלק משמעותי בחיי.

אני מתנדבת בפרויקט המבורך של "סירי לידה" בו אנחנו מביאות אוכל ליולדות טריות בעיר. אני כותבת פעילה כבר 3 שנים בבלוג הזה, שאתן קוראות עכשיו.