עכשיו בגיל 73 אני מכירה בהשפעה של הילדה הפנימית שבתוכי ולפעמים אני יודעת לזהות אותה גם במראות שמולי.

היום הלכתי לפוטו אליהו לשלוח מכתב בפקס. ברחוב הרצל פינת וייצמן ראיתי את שרית חברתי יושבת בפתח חנות על ספסל עץ נחמד התיישבתי לי לידה על הספסל ודברנו לנו על רוחניות. ואני אמרתי לה שאני חושבת שרוחניות זו עשייה בעולם החומר. וצטטתי את תשובת הצי'ף האינדיאני שהשיב לשאלת תלמידיו מהי רוחניות? במשפט:האיכר קם בבוקר וחורש את שדהו. וקמנו ורצינו להיפרד אישה מרעותה ואז הגיעה לספסל אישה שמנה מאוד לבושה בבגדים מוזרים מאוד ועל פניה הבעת בעתה היא התיישבה בכבדות רבה על הספסל שהתפנה משתינו ונאנחה עמוקות וחשבנו שהיא עומדת להתעלף. ובעלה שהיה נראה אפור ועצוב חלף על פנינו והסתובב וקרא לה: ז'נט בואי כבר ז'נט בואי כבר והיא פניה מכורכמות מסבל בכתה ואמרה לו אני לא יכולה אני לא יכולה הנעלים הנעליים נופלות לי מהרגליים הם לא סגורות . והיא בכתה ונראתה כה נואשת ובעלה התעקש ואמר הם סגורות בואי כבר המשיך ללכת מתרחק. וכשראה שהיא לא בעקבותיו שב הסתכל שוב על נעליה שהיו סגורות בפסי הצמדה ואמר הם סגורות הם סגורות והיא צעקה ובכתה הם לא סגורות וגם שרית ואני ראינו שהן כן סגורות והיא בכתה ופנתה אלי ואמרה לי סגרי לי את הנעליים ואני אמרתי לה אבל הן סגורות והיא המשיכה לבכות ולבכות ולפתע הבנתי רכנתי אל נעליה פתחתי את פסי ההצמדה וסגרתי אותן סגור והדק היטב לרגליה. עם כל הידוק אמרתי לה את רואה אני סוגרת. והיא כמו ילדה קטנה שזוכה סוף סוף לתשומת לב חדלה לבכות ופניה התרככו והיא חייכה חיוך גדול וקמה לה מהספסל ומיהרה בצעדים זריזים להשיג את בעלה שלא המתין לה ועלה במעלה הרחוב וגם אני חייכתי לעצמי וחשתי כמו האיכר שקם בבוקר וחורש את שדהו.