וגם היום בבוקר בגיל 73 כשירד גשם נזכרתי בגיסיה העוזרת מגן לאה ים שחור ברחובות.

גן לאה ים שחור. לאה הגננת משמאל וגיסיה העוזרת מימין.

אני בשורה השלישית מלמטה שנייה לגיסיה.

לבושה בשמלה שעליה אמי ז"ל רקמה בחוט לבן לב גדול.

בחורף, מוקדם בבוקר אבא בדרכו לעבודה היה מביא אותי לגן של לאה ים-שחור כך קראו לה לגננת שלי. הילדים טרם הגיעו וגם לאה ים- שחור עוד לא הייתה בגן. רק גיסיה העוזרת הייתה בגן. היא הייתה במטבח שהיה מחומם בימות החורף הקרים בתנור נפט שהלהבה שלו הייתה מוקפת בזכוכית שדרכה השתקפה להבת אש כתמתמה וגיסיה הייתה ניצבת ליד השיש מורחת בכובד ראש בשתיקה פרוסות לחם שחור במרגרינה ועליהן ריבת תות אדומה. היא הייתה מניחה בעדינות פרוסה על גבי פרוסה לכריך וחותכת כל כריך לשניים. ואני הייתי עומדת ליד גיסיה שהייתה אישה מלאת בשר ומוצקה. ועיניה היו כחולות וטובות

ושפתיה מחייכות חיוך קל

כמעט בלתי מורגש ושערה שהאפיר היה קלוע לה במעלה עורפה במקלעת. וכאשר גיסיה הייתה מסיימת למרוח את כל פרוסות הלחם היא פרסה פרוסה נוספת ומרחה עליה מרגרינה ומעליה מרחה גם שכבת ריבת תות ואת הפרוסה הזאת היא הניחה על צלחת קטנה. היא מזגה כוס מים רותחים מקומקום שאולי היה כבר חשמלי אני לא זוכרת בדיוק ויצקה לתוך המים תמצית תה מתוך קומקומון קטון והמתיקה את התה בשתי כפיות סוכר ובחשה בכפית בעלת ידית אדומה והניחה את הצלחת ואת כוס התה על השולחן במטבח של הגן. ואמרה לי שבי ליד השולחן. ואני ישבתי לי ליד השולחן. וגיסיה מרחה גם לה פרוסת לחם במרגרינה ובריבת תות אדומה ומזגה גם לה כוס מים חמים ויצקה גם לתוך כוס המים החמים שלה תמצית תה מהקומקומון הקטון והמתיקה גם את משקה התה שלה בשתי כפיות סוכר ובחשה גם את התה שלה בכפית בעלת ידית אדומה. ואז היא התיישבה מולי ליד השולחן שבמטבח.

ושתינו אכלנו לאט לאט

שותקות ביחד את פרוסת הלחם המרוחה ולגמנו לאט לאט את התה החמים והמתוק. והגשם הכה על גג הגן וניתך על חלון המטבח שעליו ניצב עציץ עם צמח גרניום ואור כתמתם זרח מתנור הנפט והאיר את המטבח באור ענוג. ואני לעסתי לי לאט לאט את הפרוסה המרוחה והבטתי מבעד לחלון על מראה הגשם הניתך על עלי העציץ שעל אדן החלון והיה לי כל כך טעים בפה ונעים בעיניים

ושקט בלב ורציתי שלאה ים-שחור לא תבוא היום לגן וגם שכל הילדים יישארו בבית ורק אני וגיסיה נמשיך ונשב לנו

כל היום במטבח

שותקות יחד וגיסיה תמשיך להביט בי בחיוך ובמבט אוהב כל כך שמלווה אותי גם עכשיו. וגם היום במיוחד בימי חורף גשומים בכל פעם כאשר אני נעצבת אל לבי אני משתדלת להיזכר במבט ובחיוך של גיסיה העוזרת של לאה ים- שחור כי הזיכרון הזה מעודד אותי מאוד בלי שאני יודעת להסביר למה.

מרגלית קוטב

מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה אינדיאנית בדרך של בני שבט הסנקה