עכשיו כשאני בת 72 (וחצי) אני מבינה שאמריקה היא לא מכונה שמכניסים זוג זקנים בפתח הכניסה שלה והם יוצאי

כשחנה אוייסקרן נסעה עם בעלה הרב אליהו אוייסקרן לאמריקה שניהם נשמתם עדן לכל החופש הגדול כי הוא היה מנהל בית הספר לילדי האדוקים בבית הספר "תחכמוני" ברחובות והיא היתה הגננת בגן הדתי היחיד לילדי האדוקים ברחובות. אימא שלי והחברה הטובה שלה דינצ'ה בלומברג חשבו או לפחות אמרו (אולי בצחוק) שהיא ע"ה תשוב מאמריקה יפה וצעירה בהירת עור ושיער ועולצת וגם הוא הרב אליהו אוייסקרן ז"ל ישוב צעיר יפה תואר. שופע מרץ עלומים. ואני כמו תמיד לקחתי כל מילה שאימא שלי ודינצ'ה אמרו ברצינות רבה ולכן בראש שלי אמריקה הייתה סוג של מכונה ענקית שלתוכה מכניסים אנשים זקנים כמו הזוג אוייסקרן ע"ה שהיו בערך בני ארבעים ובעיני נראו קשישים על סף מותם וכאשר הם יוצאים מהמכונה הזאת (שנראתה לי בערך כמו מטחנת הבשר של אימא שבה היא הייתה טוחנת את הקרפיון שאבא הביא לה מהשוק כדי שתכין גפילטע פיש לשבת) הם נראים כמו טרזן והאישה שלו גי'ן שאותם היכרתי היטב מסרטי היומיות בקולנוע בית-העם שאליהם הייתי נסחבת אחרי אחי שהיה גדול ממני בתשע שנים. ואכן החופש הגדול חלף ללא נוכחותם של הזוג אוייסקרן בחוצות עירנו והגיעה עת תחילת הלמודים שלקראתה נפוצה הבשורה שהזוג אוייסקרן זי"ע (למרות שהוא נהג למרוט את אוזני אחי בקביעות והיא נהגה לכנות אותי בפני הילדים בכינוי המעליב "מרגלית הבכיינית") שבו לכבד את עירנו בנוכחותם הפלאית. בשבת אחר הצהריים אותה שבת שלאחר שובם אמי הלבישה לי את שמלת המשי הלבנה שתפרה לי לכבוד טקס הבאת הבכורים של הקק"ל ונעלה לי את נעלי הזמש ששרוכיהם היו מעוטרות בדובדבנים אדומות ועטרה סרט אדום פרוש כפרפר רחב כנפיים במעלה שיער ראשי והיא ואבי עטו גם הם בגדי חמודות כיאה וכיאות ושלושתנו טיפסנו נמרצות במעלה רחוב בנימין לביתם של בני הזוג הרב והרבנית אוייסקרן זכרם יכון לעד! כדי לחלות פניהם בשובם מאותה מכונת פלא הקרויה בפי העם אמריקה. הייתי כה סקרנית ונלהבת לראות את טרזן וגי'ן אשתו לא בקולנוע אלא ממש ברחובות בבית שלהם ולא ביער וצעדתי כשכפות ידי הקטנות שלובות בבטחה בכפות שני הורי בשני צידי במעלה הגבעה שמחה ועליזה עד מאוד. דלת הכניסה הייתה נעולה ואבי הקיש עליה נחרצות ומתוך הבית למרבה הפלא לא נשמעה שאגת הפרא של טרזן שהרעידה בסרטים את יערות אפריקה והניעה את עלי כל העצים בקול שקשוק נורא אלא רק הד קולו המרעיד "רק רגע" של הרב אוייסקרן מתוך ביתו ברחוב בנימין ולאחר הרגע המובטח נפתחה הדלת ובפתח אויה אויה ניצבו לא טרזן וג'ין במלוא תפארתם אלא הרב והרבנית אוייסקרן ששבו כפי שיצאו זוג קשישים (בעיני) מט ליפול. ורק הפחד המצמית שמא הרבנית חנה אוייסקרן זצ"ל תכנה אותי ליד אמי "מרגלית הבכיינית" מנע ממני מפרוץ בבכי אכזבה מר. ולא בכיתי ולא בכיתי! .