עכשיו כשאני בת 72 אני מבינה שהקיץ מגיע בדרך הנפש המתגעגעת.

היום במועדון הפנסיונרים בסירקין אני מתחילה את השיעור השני הקבוע שלי בתורה "בין פשט לדרש" כמו תמיד בבדיקת יומן הנוכחות עמוס רשימות שמות תלמידי האהובים עלי כנפשי. והיום תלמידה קסומה יהודית בן עזויו נעדרת מהכיתה. אני מתחילה ללמד וכעבור כמחצית השעה נפתחת הדלת ויהודית פורצת לתוך החדר פניה משולהבות כפני ילדה והיא מכריזה נרגשת: "סליחה מרגלית סליחה הלכתי לראות את הצבעונים ולא שמתי לב שהזמן עובר. אישה אחת אמרה לי שיש צבעונים בפארק והיא אמרה שזה קרוב וזה היה רחוק וראינו את הצבעונים הם כל כך יפים!" היא שמחה כמו ילדה אני אומרת לעצמי חשה צביטת קנאה בלבי הכמהה למרחבי היופי של פריחת הצבעונים. גם אני רוצה לצאת לפרוץ כמו יהודית לשעוט במרחבי הפארק רחב הידיים לחזות בפריחת צמחי השדות לצפות בזריחות ושקיעות לשקוע באדמת החמרה האדומה להתגלגל במורדות הדשא הדוקרני לגלות קן צופית בסבך השיחים ולהקשיב לקריאת הירגזי. ולרגע אני שוב ילדה חולמנית פוקחת עיניים ומטה אוזן קשבת למרחבי השדות ולצל הפרדסים שמקיפים את בית הספר ברחובות. יהודית מתיישבת במקומה שמחה ונרגשת פותחת את ספר התורה מוכנה ללמוד. גם אני מעיינת שוב בספר וגם התלמידים שבים ממחוז הרפתקאותיה של יהודית לעיון שקט וממוקד בפירוש רש"י ובתרגום אונקלוס מהם אנו שואבים את פרטי הידע הדרושים לנו לפתרון הסוגיה בה אנו שקועים. עולם שב לקדמותו ובכל זאת דבר מה השתנה בחדר כתתנו. לא כאתמול שלשום אנו. ולפתע אני חשה אותו, את הקיץ החדש פורץ דרך החלון הפתוח לרווחה נושא עמו ניחוח פריחת עצי פרי הדר. והוא כאן עמדי הקיץ החדש מפעפע בכל תא ותא בגופי זורם בכל נים מנימי נשמתי הכלואה ובדמיוני אני מצמיחה זוג כנפיים ארוכות מוטה ואני פורשת אותן לרווחה והן נושאות אותי הלאה הלאה למרחבי פריחת צבעוני האודם. ואני פוקחת עיני בבהלה ותלמידי כולם שקועים בתלמודם והשיעור כמנהגו נוהג ויהודית כבר שבה לתלמודה ורק אני חשה שלתוך כובד הראש שבו מתנהל השיעור פורצת מלבי מנגינה חדשה סוחפת, מרגשת ומרנינת לב נושאת את ניחוח מרחבי השדה ואת זיכרון פריחת הצבעוני בשדות ילדותינו. ואני מביטה על יהודית והיא נושאת פניה אלי ומבט עיני שתינו ממתיק את סוד מרחבי הפלא של ימות חיינו שבהם מהלכות אנו לנו בין חלוף חורף לפרוץ קיץ ושב וחוזר חלילה ושב וחוזר חלילה. כך תמיד. כך תמיד.