שתי מזוודות ארוזות, להתראות.....

איך אורזים חיים שלמים בשתי מזוודות? איך בוחרים מה לקחת ועל מה לוותר? חודש אחרי החתונה הייתי צריכה להחליט. ידעתי שיהיה מעבר לארץ אחרת, אבל המשכתי להתנהל כרגיל בין שלל סידורי הביורוקרטיה המתישים של ארץ הקודש. רגשות השמחה וההתרגשות התחלפו במהירות האור בלחצי הממסד ומילוי טפסים ארוכים כאורך הגלות.

מתמודדת לבד, כמו כל חיי, אלא שהפעם זה מבחירה כי החצי השני שלי ממשיך לעבוד ומאפשר לי לנשום קצת בין הריצות הממסדיות ולוותר על עבודה בשלב זה של חיי. אז לשם המשפחה שלי הוספתי את שם משפחתו כי בכל זאת, קשה לאמץ "אישיות חדשה" בגיל 39 וקצת וכל תעודות ההשכלה מעידות על שם נעוריי באותן השנים שהתארכו יותר מהצפוי. את זכויות התושבות שלי בארץ ציון דאגתי לשמור גם כאשר אשהה בגולה ואפילו חשבון הבנק מעיד על אופטימיות זהירה לצד התנהלות שכלתנית מתקתקת שרק אני יכולה לחשוב עליה.

מה לעשות? יש הרבה דברים שהחיים מלמדים אותנו ואחד מהם הוא להיות מוכנים לכל דבר. אין ספק שאני מכוונת לטוב ביותר עבורי והוא אכן מתהווה בכל רגע, אבל עדיין האישיות השורדת שהייתה מנת חלקי שנים כה רבות השאירה בי את חותמה והיא גורמת, לעתים, להסטת הרגש לטובת השתלטות ההיגיון.

אז אחרי שחתמתי על כל טופס אפשרי, התפניתי לסדר את חפציי הפיסיים והנפשיים בבית ובלב:

את הריהוט מכרתי לכל המרבה במחיר ואת מה שנשאר העברתי למי שזקוק באמת.
את הדירה ששכרתי העברתי למשפחה צעירה שבוודאי נהנית עכשיו מהנוף הנשקף של מרפסת ביתי מול היער ומתרפקת ,כמוני, על צמיחת העצים ולבלובי העלים בעיצומו של החורף.

את חומרי הלימוד ששימשו את תלמידיי הרבים העברתי לתלמידים מתקשים ולמורים ראויים לשבח על עבודתם המקודשת, במטרה שימשיכו ללמד את כל מי שצריך במקומי.
את הציוד האישי הקפדתי למיין וחלקו עבר לאנשים אחרים שבוודאי יעשו בו שימוש. מה שנשאר העמסתי על מכולה ושלחתי בים הגדול והפתוח לעבר הבית הבא שלנו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
את כתבי היד הרבים שלי שיכולים להיכנס בספר שלם של חיים מרתקים לקחתי איתי וקברתי בינתיים בין ערמות הבגדים ומוצרי הקוסמטיקה שדחסתי למזוודות בקושי רב.
את החוויות של חיי אני שומרת בלבי ונשמתי לעד ואת האנשים הרבים שפגשתי בדרך חילקתי לשתי קבוצות: אלה שהשארתי מאחור ואלה שממשיכים לצעוד איתי ואני בעצם לא נפרדת מהם לעולם.
את הכאבים שחשתי ברגעי ההתמודדות הפכתי לאבני דרך שאפשרו לי למידה מניסיון ולימדו אותי את השיעורים האמתיים של החיים, אלה שלא רכשתי באוניברסיטה במהלך 10 שנות לימודיי ואלה שהיו עבורי המצפן הכי טוב בדרך.
את הנפילות ורגעי המשבר החזרתי ליקום עם תווית וורודה: "הצלחתי למרות הכל!!"ואת רגעי האושר, השמחה והאור שספגתי לנשמתי קשרתי בסרט אדום של אהבה וארזתי בתיק גדול של מסע חיים ארוך ונפלא.

כן, בחרתי לקחת את האמונה החזקה, את האנשים שהזכירו לי שהכל יכול להיות, את רגעי החמלה שהיו בי כה חזקים כלפי טעויותיהם של אחרים סביבי, את היופי שבבריאה, את ההתפעלות מעוצמות של היקום, את כוחם של צירופי המקרים, את האהבה של כולם, את רגעי האושר שחיברו לי את חתיכות הפאזל של חיי שנדמה כי הן חסרות לעולם, את הריחות של הטבע לצד אלה של הקטורת המבורכת שדלקה לה על בסיס קבוע בדירתי וגירשה את השליליות מחיי, את יופיים של האנשים שעזרו לי בדרך, איש איש ותרומתו לחלקת האלוהים שלי, את השיעורים הטובים שחלקתי עם תלמידיי ואת ההצלחות הקטנות שרק אני יכולתי לראות, את הניסים הגלויים שקרו לי והקפיצו אותי עוד שלב אחד למעלה בטיפוס אל הפסגה, את אורה של הזריחה שליטפה את פניי בבוקר מוקדם כשהייתי יוצאת לעבודתי לפני כולם בחריצות אין קץ, את הדברים הנכונים שנאמרו ברגע הנכון ולאדם הנכון ועזרו לי לנצח במשחק החיים.

עכשיו הכל רגוע. הקצב ירד בצורה מופלאה והלחץ מפנה את עצמו למנוחה ושלווה בארץ אחרת. הלב מפוצץ באהבה והדמעות של הפרידה מתייבשות לאט לאט. עצרנו בטורונטו, אצל משפחתו של החצי השני שלי, להסדרת הניירת ואנחנו נמשיך בקרוב יחד לעבר בניית הבית שלנו, בעזרת השם. הטמפ' הקרה שבחוץ מזכירה לי לנוח ולהתכרבל עוד כמה שעות בפוך החם והרוחות המנשבות נותנות לי משב של תקווה לעתיד טוב יותר שנרקם ממש ברגעים אלה.