הימים בהם הדברים היו פשוטים...
כשדגלים מתנוססים וכחול לבן הוא הצבע השולט...והכאב על מלחמות וחללים מפלח את הגוף וכמעט באותה נשימה יש שמחה על העצמאות ..כשפטריוטיות, ציוניות ותחושת האחדות מגיחה לכמה רגעים
אני בוחרת לכתוב כמה מילים - לא הכי אופטימיות ..ובניגוד להרגלי, הפעם מנשבת בי רוח מעט פאסימית.. מתנצלת על כך מראש
בימים אלו הגעגוע בי גובר - לפשטות ,לתמימות וליופי שהיה פעם ונראה כי הוא מתפוגג ונעלם...
אני בהחלט חוששת לקיום שלנו שהוא הופך שברירי בעיניי. כשמספרים לי על שמיים שנסגרים.. תחושה של מחנק עולה בי. אני רצה לאינטרנט לקרוא על הנדסת אקלים.. על מטוסים "שמציירים" את השמים בריסוסי מתכות, על מי "גשם "מורעלים...האוויר שאנו נושמים מזוהם באזורים רבים, מזג האוויר מוקצן והאוכל שאנו אוכלים ..אההה האוכל שנכנס לגופינו עם כל המשתמע מכך, המים שאנו , שותים מופלרים...ואמא אדמה כואבת וזועקת. ..
הקרינה דופקת לנו במוח ..והעידן הדיגיטלי בתרבות הטכנולוגית שובר שיאים....רוב הזמן אנו בוהים במחשב/בנייד/באייפוד ושאר קרובי משפחת המסכים.
רשתות חברתיות גואות וגועשות ..כמו צונאמי .. ומושגים של מערכות יחסים וחברות משתנים .. מתפרצת מחלה חדשה ומודרנית חשוכת מרפא של נסיגה חברתית.. חבר/ה מקבלים משמעויות חדשות.. לחברות יש פנים רבות...ואם משווים איכות לכמות.. הכמות מנצחת ..וירוטאליות ידה על העליונה...קלה יותר ובלתי מחייבת
אמרתי שהפעם אני כותבת ממקום לא קל נכון ?
כיוון שחברות היא אחד הגורמים המאוד מאוד משמעותיים בעיצוב האדם ונפשו ..ואנו יצורים חברותיים וזקוקים לתחושת שייכות... איך אתם מרגישים ? אם אומר לכם שבדידות ודיכאון וחרדות לסוגיהם הם "הדבר הבא " ?
הפרטיות כמעט ולא קיימת יותר..הכל פרוץ.. אפשר להחליף זהויות ברשתות....לשנות מגדר במציאות ..להיות גם וגם ..אני ממש לא נגד.. אבל ישנם רגעים שנדמה לי כאילו סדום ועמורה מחכה לנו מעבר לפינה. כאילו יצאנו מאיזון וטוב ורע התערבבו להם באיזה תערובת לא ברורה .
הקצב המטורף שבהם הדברים מתרחשים, הידע שלא מפסיק להגיע, ולא פעם מידע סותר ומבלבל הכל מהיר מאוד ,מתחדש במהירות הבזק, משתנה ..הופך קצבי יותר ויותר.
חוכמת ההמון הוא מושג שנמצא בשימוש רב .. אני חושבת שיש להזהר ..שלא נבלע לתוכו ונאבד את
הייחודיות שלנו ואת החוכמה הכי הכי שנמצאת בתוכינו ..כל אחת ואחד עם מה שמתאים ונכון עבורו.
ישנם רגעים שאני פשוט רוצה לעצור את הכל ולרדת מהרכבת המטורפת הזאת, להגיד סטופ !
לקחת את עצמי, את משפחתי ולחפש איזה מערה נחמדה שתסכים לאכלס אותנו..
בתקופה שכזו גובר בי הגעגוע ..לפשטות, לתמימות, ומתנגן בי השיר של חנן יובל ...והנה כמה ממילותיו
"אתם זוכרים את השדות, הנרקיסים בשבתות, הכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט לשיר לחיות ולא למות.."
אני כותבת ממקום קשה..אני מודעת לכך ..זו בחירתי הפעם.. יום הזיכרון מכסה אותנו בעצבות שלו ..והאחדות מורגשת בו כל כך.
כנראה שדווקא בגלל זה – היות וימים אלה מחדדים בי את הפער העצום שנוצר ..בין הישן, הפשוט, הגעגוע לביחד לבין החדש, הקצבי, המנוכר...לאן מועדות פנינו ?
זה באמת על קצה המזלג ..יש לי כל כך הרבה מה לומר..אבל אני מרשה לעצמי להיות פאסימית באופן זמני ומוגבל..
בתוך כל זה מתחזקת בי התחושה והאמונה עד כמה החיבור לרוח חשוב, הקשבה לעצמך, לקול הפנימי. לדעת לסנן את כל המידע האינסופי הזה.. ולקחת רק מה שנכון ומדוייק לך.
להיות מחוברים למהותך לאלוהי שבך .לתדר הגבוה שלך..לתגובות הגוף שלך שיודע מה נכון ומה צריך להשמיט ..
בימים שכאלו ובתקופה סוערת ומבלבלת שכזו ..הרוח שלנו צריכה להתרחב האור שבתוכינו לגדול.
תודה על הזמן שלך ..לימים של שקט ופשטות ..עצמאות פנימית וחופש ממה שאינו נכון לך.
רוית ארבל -בית נשים יוצרות |המרחב הנשי שלך להתפתחות יצירתית, אישית ועסקית.
