שולחת וואטסאפים בשירותים

כאמריקאית בישראל אני תמיד מופתעת, וגם מתמוגגת מחדש, מהקלות שבתקשורת. בעוד שבארצות הברית יכולתי לשבת כל בוקר ליד אותה אישה באוטובוס או לפגוש את אותו בחור בחוג שבועי במשך שנה, ולא היינו מחליפים יותר מאשר הנהון של זיהוי, בארץ גם בקופה בסופר אפשר לפתח שיחה אינטימית ועמוקה עם האישה שבתור המקביל. ואכן כך היה.

סבתא טרייה בתור

בעודי ממתינה בתור לקופה, אישה מבוגרת בתור ליד ציינה בקול רם שהיא סבתא טרייה. לא יכולתי להתעלם מהאושר העילאי שנחווה ממש לידי אז בירכתי אותה במזל טוב. ומשם זה התחיל להתגלגל. היא בגמר חשבון, אני אוטוטו בשלב של בחינת מבצעים על מדף עמוס שמסתיר את הקופאית.

מעבר ל"תודה" המתבקשת, האישה הנחמדה הרגישה צורך לשתף אותי בתחושות הראשוניות שהיא חווה בתור סבתא – "הדור של היום פחות מסתגל לקושי". בתור מישהי שספגה מנה מכובדת של "בזמני, בלה בלה בלה בלה בלה, ובלי שום עזרה ולא התלוננתי", מיד נחלצתי לעזרת הבת האלמונית של חברתי החדשה.

האישה המודרנית - גם וגם וגם גם

הסברתי לה שאנחנו בעידן אחר לגמרי. וחשוב להכיר את הסביבה החדשה לפני שבוחנים את

ההתנהלות השונה. ייתכן שזה תוצר של סביבה אחרת לגמרי ממה שהיא הכירה. הסברתי שהיום נשים נדרשות להיות גם וגם וגם וגם. וכל אחת יכולה למלא את רשימת ה"גם"-ים שלה. אצלי זה מתבטא באמא, קרייריסטית, בת משפחה למי שגידלו אותי, חברה, רעייה, ספורטאית, פעילה חברתית ועוד.

הדור שלא משחרר

חברתי טענה שאנחנו לוקחים על עצמנו יותר מדי ולא משחררים. מהמשך השיחה הבנתי שמה שאנחנו בעצם לא משחררים זה את הצורך לעשות את הכל בצורה מושלמת. והיא צודקת. בעידן של כל כך הרבה מודעות, בכל דבר, איך אפשר לשחרר??? באיזה מקום זה יהיה בסדר להשקיע פחות ממה שאנחנו באמת יודעות להשקיע?

בילדים?

בבית?

בעבודה?

במשפחה?

בסוף מה שבדרך כלל נפגע ראשון זה ההשקעה ב"עצמי". ואין לי ספק ש90% מהאימהות שותפות לתחושה זו.

למה אנחנו מוותרות על עצמנו?

בשנים הראשונות התעקשתי לא לוותר על עצמי. המשכתי לצאת לרכיבות אופניים, התאמנתי

לטריאתלונים כשהתינוק שלי ישן בעגלה ליד הבריכה או במסלול הריצה, לקחנו את הילד לטיולי קמפינג גם בגיל חודשים ספורים. אבל ככל שהילדים גדלו, כך הבנתי שאני כל כך עייפה, מותשת וטרודה שההנאה מההשקעה בעצמי קצת מתמוססת בכל הרעש מסביב. וכך זה דעך.

מגיבה לוואטסאפים בשירותים

אז נשאר כל השאר. העיקריים שבהם - ילדים וקריירה. יש ימים שאני מרגישה שאני ממש מצליחה לכבוש את האוורסט של ג'אגלינג. מביאה את הילדים לגן בבוקר, מגיעה לעבודה כמעט בזמן, עובדת בריכוז מלא, מגיבה קצת לוואטסאפים בשירותים (כי זה הזמן היחיד שאפשר!!!), יוצאת מוקדם מהעבודה עם תחושת אשמה קלה בלבד, אוספת שני ילדים מהגנים ומרגישה שאני ממש משקיעה בכל אחד שיחה בלי כל היסח דעת, פעילות כיפית אחרי הצהריים, אירוח חברים של הילדים תוך כדי מענה למיילים מהנייד, ארוחת ערב לערימת ילדים, מקלחות, סיפור, השכבה, סידור הבית, שוב עבודה, ועילפון. אבל הצלחתי! אז מה אם אני עייפה! מנוחה זה לחלשים.

שש וחצי בכסא!

ואז אני מגיעה לעבודה בבוקר למחרת ומחכה לי המנהל. זה שהגיע להחלטה משותפת עם אשתו שהיא רק תגדל את הילדים והוא רק יעבוד. ולו לא אכפת שאני גם וגם וגם וגם. לו אכפת אם אני נמצאת בכיסא בשעה 18:30. לא אכפת לו מהכיסא במטבח מול המחשב הנייד בשעה 23:30. כי שם הוא לא רואה אותי. וזהו! כל הבלון הגדול הזה שהתנפח מכל האנרגיה שהוצאתי ויצרתי מעצם העשייה, פשוט מתנפץ. ואני עפה בחוסר אונים לכיוונים שאני לא מצליחה לנווט. לדיכאון ותחושה של "למה אני צריכה את זה?!?"

וכך אחרי שבוע של שחייה איטית במעמקי הייאוש והדיכאון מהמערבולת הבלתי נגמרת, אני מצליחה לגרד מהרצפה טיפות אחרונות של אמביציה ומתחילה לנפח שוב. עד לפעם הבאה שיבוא אחד שרק צריך לעבוד ויסתכל רק על הכיסא. ואני תוהה לעצמי, עד כמה באמת התקדמנו?

אז לסבתא המקסימה שזכתה לאושר העילאי של תינוק חדש ומתוק בעולם המשוגע שלנו, ראשית מזל טוב ענק ותיהני מכל שניה!!! אבל גם, תזכרי שהעידן שבו אנו חיים, קצת שונה בקצב, בתכולה, בזמינות המידע, ועוד עשות מונים מהעידן שבו את גידלת את הבת שלך.

ולאמהות הצעירות שנהנות מהזכות להיות גם וגם וגם וגם... תזכרו שאנחנו קובעות את גורלנו. חומר למחשבה לפוסט הבא.