והפעם התגלית של בת השבעים- אין לי כוח לריב באמצע הלילה עם אימא שלי בת ה107

באמצע הלילה התעוררתי, ולאורה הרפה של מנורת הלילה,

הבחנתי בגבר קשיש קירח שוכב לצידי

מי הוא האיש הזקן הזה שפלש למיטתי?

תמהה האישה הצעירה שבתוכי והורידה באצילות רגל יחפה

על הרצפה בדרכה לשירותים

במראה מעל הכיור ניבטה אלי דמות אמי בכבודה ובעצמה

טרחה והגיע לה מעולם האמת טרוטת עפעפיים וזעופת פנים

שער שיבתה עוטף פרוע את פניה נפוחות השינה

אימא מה את עושה פה אצלי תלויה לך מעל הכיור באמצע הלילה..?

קרה משהו ? זעקתי בקול ניחר צרוד שינה

היית יכולה להסתרק לפחותלקראת הפגישה הלילית אתי ?

ששש...לחשה אמי, הרגעי מרגלית, לא קרה כלום זאת לא אני, זאת את!

את פשוט דומה לי כשהייתי בגילך....

לא! זעקתי שוב, לא!!! מה פתאום??. אני???

אני צעירה ויפה וכולי חן וחסד וזהרורי עלומים

גברים צעירים מעיפים עלי מבט חושק בלכתי הלוך וטפוף

על מדרכות כפר סבא שבורי המרצפות....

אמי, צודקת כדרכה תמיד גיחכה גיחוך קל ולחשה

,נדמה לך מרגלית נדמה לך....

היא נדה בראשה הלוך ושוב כדרך הנשים הבאות בימים

היא שבה ואמרה: זאת לא אני ! זאת את מרגלית

טוב ,בסדר, את צודקת ויתרתי לה כתמיד,

אין לי כוח בגיל 70 להתווכח עם אמי בת ה107 ועוד באמצע הלילה.

פניתי ושבתי למיטתי. כיביתי את אור המנורה העמום

ושלחתי יד אוהבת לשלוש השערות הלבנות שנותרו

על פדחתו של הקשיש הקירח שלצדי

.שריד תפארת בלורית העבר

נזכרתי ליטפתי אותן, ליטפתי ונרדמתי ונרדמתי.

אימא אני מקווה שאת לא שומעת...

את התיאור הזה כתבתי לפני זמן מה לאחר ליל נדודים בעת שגיליתי בפעם הראשונה נוכח פני המראה כמה אני דומה לאמי בימי זקנותה כאשר אני פרועה,טרוטת עפעפיים ונטולת חיוך. החוויה הזאת החזירה אותי שוב למקום שבו אני אמנם אולי בפירוש אולי , כבר לא מתווכחת אתה אלא שבה ומשוחחת אתה ושוב כמו תמיד אינני יודעת מתי קולה הוא קולי ומתי קולי הוא קולה.

כך היה תמיד! אמי הייתה אישה חכמה, מצחיקה, בעלת קסם ששבה לב כול ויחד עם זאת הייתה קשה , פוגענית ובלתי נסבלת. (אימא אני מקווה שאת לא שומעת...) האם גם אני כזאת? השאלה הזאת כבר לא מטרידה אותי ברמה היומיומית כמו פעם אבל היא בהחלט קיימת בתוך עולם המחשבות, התחושות והרגשות שלי.

אימי חשה כל ימי חייה מוחמצת

אני בהחלט יכולה לזהות בתוכי את שני המקומות הללו. הקשר בינינו היה קשר מורכב מאוד . שתינו היינו חזקות יצירתיות דעתניות וחמות מזג. בכל זאת לי אני חושבת היה קל יותר מאשר לה.

אמי חשה כל ימי חייה מוחמצת. מעולם לא למדה בצורה מסודרת. היא השקיעה את האנרגיה העוצמתית שלה ברקמת רקמות יפהפיות, בסריגת אפודות שלא היה דומה להן ובתפירת מלבושים מיוחדים במינם שאותם היא עיצבה בעצמה. באמצעות כל אלה נתנה ביטוי ליצירתיות שלה ולעולמה הפנימי העשיר והמיוחד במינו. אני יכולה לתאר לעצמי שהיום אישה כמו אמי לא הייתה נשארת במקום הזה של תפירה וסריגה לצרכי בני ביתה והשכנים אלא הייתה פורצת דרך לעולם האמנותי או העסקי והייתה חווה את מלאות החיים ואת עוצמותיה הפנימיות בגדול

את חיה כמו שצריך ולא כמוני

בזקנותה התגוררה אצלי. היא עקבה בעניין רב, בסקרנות ובבקורתיות אחר אורחות חיי. אני לא הייתי עקרת-בית ואם מופתית כמוה. באותה עת שהיא גרה בביתנו הייתי מטופלת בילדים קטנים ועבדתי כמחברת תכניות למודים. בבקרים הייתי עסוקה בבתי הספר. אחר הצהריים ובערבים היו מגיעות אלי להדרכה מורות ומנהלות בבתי ספר וישבתי איתן לאורך שעות רבות. בתחילה אמי רטנה על הבית שלדעתה היה המוזנח, וריחמה מאוד הילדים המסכנים שלדעתה היו מורעבים יומם ולילה. לאחר חודשים רבים של התבוננות בקורתית אמרה לי יום אחד, את חיה כמו שצריך ולא

כמוני. את עושה משהו חשוב עם החיים שלך! אני שמעתי ביטוי לכאב כה עמוק במלים הללו ולא נותר לי אלא לחשוב בלבי את צודקת.

אולי תחושת הסיפוק שלנו היא פועל יוצא של בחירה פנימית עמוקה לקבלת הזרימה הטבעית של חיינו, ללא הצבת תנאים פנימיים, שתלויים בעמידה ובהיענות שלנו, לצווי החברה וללחציה?

אני חושבת על הזכות שניתנה לנו כנשים בדור הזה לממש את הכישרונות שלנו. נכון רבות מאתנו משלמות מחיר נפשי גבוה וחוות רגשות אשמה על כך שאנחנו לא מצליחות להיות מושלמות בכל חזיתות חיינו. אך בעיני נוכח תסכולה של אמי ומחירה הנפשי של תחושת ההחמצה שהיא חוותה, המחיר שאנו משלמות הוא סביר.

יחד עם זאת המפגש שלי עם אמי הקשישה התלויה לעתים קרובות יותר ויותר במראה מעל הכיור מחזיר אלי את השאלה המכרסמת, מרגלית האם בעקבות העשייה הרבה שלך את באמת חווה את מלאות חייך, או אולי גם את כמו אימא חשה מוחמצת מול ילדייך שחיים בעולם כה שונה ואינטנסיבי מעולמי שלי? ומכאן לשאלה רחבה יותר האם תחושת מלאות החיים הינה פועל יוצא של עשייה מרובה ותוצריה, כמו סיפוק פנימי, שפע חומרי, הכרה ציבורית,מעמד חברתי ותהילה או אולי, תחושת מלאות החיים של האדם היא פועל יוצא של בחירה פנימית עמוקה לקבלת הזרימה הטבעית של חיינו ללא הצבת תנאים פנימיים שתלויים בעמידה ובהיענות שלנו לצווי החברה וללחציה

ואני מבטיחה לעצמי, שכאשר בפעם הבאה ניפגש מול המראה שעל הכיור, אני אחייך אליה חיוך מלבב ואומר לה, אמא היו לך חיים יפים הרגעי!

אין לי תשובה לשאלה הזאת של חוויית מלאות החיים מה מקורה. ובסופו של דבר למדונו חז"ל ש"אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו. יש לו מאה רוצה מאתיים" (קוהלת רבה ,פרשה א') אפשר גם להתנחם נחמה קטנה בשורה אחת צנועה מתוך שירו של המשורר וההוגה הסיני לאו דז'ה שחי במאה

השישית לפני הספירה. לאו דז'ה מציע לנו בשיר מספר 63 ב"ספר הדרך והסגולה" את ההצעה הבאה:"ראה בקטן גדול ובמעט-הרבה." האם יש לנו סיכוי או אולי אפשרות להצליח להפנים את ההצעה הזאת של החכם הסיני הקדום שכה רחוקה מהוויית קיומנו כנשים בעולם מודרני, תחרותי, נחפז ולהוט להצלחות גדולות?

ואני נזכרת בכל רגעי החסד שהיו לאמי כאשר ישבה על המרפסת מחוייכת וסרגה לה בנחת, מוקפת סביבה בשכנותיה ובחברותיה שמעריצות את מעשי ידיה, או שעולה בזכרוני הנהרה שהייתה שפוכה על פניה, כאשר בימי שישי אחר הצהריים היתה קוטפת מגינתה פרחים לשבת? ועוד רגעי נחת כאלה קטנים ומתוקים היו לה לרוב שאפשרו לה לגדל אותי לעתים בכעס ולעתים גם בחיוך,במבט הומרוסיטי, ברוחב לבו באהבה ? ואני מבטיחה לעצמי שכאשר בפעם הבאה כאשר ניפגש מול המראה שעל הכיור אני אחייך אליה חיוך מלבב ואומר לה אמא היו לך חיים כה יפים. עשית דבר כל כך חשוב, גידלת אותי. ואז כשהיא תעווה את פניה בחמיצות שמבטלת את דברי אומר לה בקול פסקני, היו לך חיים טובים ויפים! הרגעי כבר! והיא ובעד לעייפות ימיה תחייך כזה חיוך קטן ותאמר אולי את צודקת אולי ונהרה תכסה את פניה שבמראה.

וכאן למטה בתמונה אמא שלי טובה בת מרגולה ז"ל