באומנות כמו באומנות יש דבר כזה שיש דבר כזה

בס"ד


לעולם לא אוכל לשכוח את נעלי הספורט הלבנות שאמי, יקרת ליבי, קנתה לי. הנעליים הללו זכורות לי היטב, לא רק משום שהן היו יפות להפליא, אלא משום שהן היוו גם כקפיצת מדרגה עבורי- מנעלי הסקוטש הילדותיות, "למדרגת קשירת השרוכים".

ההתרגשות סביבן הייתה גבוהה כך שבכל בוקר הייתי מתיישבת על רצפת המטבח לצד אמי ומתאמנת על קשירת השרוכים, עד שלבסוף היא הייתה מתיישבת לצידי, מסדרת לי את גרבי התחרה היפות ומסבירה לי שוב ושוב איך לקשור.

"תראי הדרי, את תופסת את שני השרוכים בצורת X ומחברת את שרוך שמאל לשרוך ימין ויוצרת מהם פרפר- את רואה?"

כן, רואה.

רואה ועדין לומדת ממנה איך לקשור שרוכים ויותר מכך, איך לקשור קשרים בין שרוכים דומים ובין שרוכים שונים, בין ימין ובין שמאל ולהפוך לאומנית, לאומנית שיוצרת פרפרים.

כשסוף סוף הצלחתי- הרגשתי חגיגה אמיתית.

כל המשפחה הייתה נעמדת מסביבי ואומרת: "כל הכבוד" ו- "איזה חכמה את" (די, די, תמשיכו)

ואני הייתי נעמדת, מקפצת על הרצפה עם הנעלים בתחושת שמחה ואומרת "אני חממה".

תכלס, אין דבר יותר מצחיק מעיוותי מילים של ילדים, אבל איכשהו "הטעות" הזו הולכת איתי כבר תקופה.

אז תגידו לי, מה אתם יותר? חמימים או חכמים?

ואולי, אולי יש דרך לקשור את שתי המילים יחד- מימין "דרך הלב החמימה" ומשמאל "דרך החכמה" – ולהפוך את אותן מילים שנתפסות כמנוגדות לדרך חדשה מדויקת ושלמה.

דרך "חכמת הלב".





פרשת השבוע נפתחת בתיאור יסודי ומפורט של שלבי בניית המשכן. תיאור זה כאילו ומאותת לנו מבעד לאותיות, כי בניית המשכן אינה אירוע היסטורי, אלא אירוע שעלינו להכניס ל- story.

שכן, זה אירוע שפוגש אותנו כל יום מחדש, כשאנחנו מחליטים לעצור לרגע ולבחון כיצד להיבנות וליצור בחיינו מציאות מחודשת.

ואם הייתי יכולה להזמין את הפרשה לראיון אז היא בטח הייתה אומרת לי עכשיו, בענווה שלה: "אם אתם רוצים ללמוד איך לממש מטרות, אז פשוט תקראו אותי". פשוט, לא?

פשוט תהפכו את המטרה לממשית, תציירו אותה בצורה מדויקת בדמיונכם לפרטי פרטים.

תרשו לעצמכם להעלות את הרצון הפנימי מהלב אל הראש ולהעז לראות אותה מתקיימת לנגד עיניכם.

ואל תדאגו, גם אם הדבר היחידי שאתם יודעות לבנות זה ציפורניים (ועל זה נדבר בפרטי) אתם עדין יכולים לבנות את המציאות. שכן לפי הפרשה, עושי המלאכה הם: " כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ"


אבל רגע, רגע מה זה בכלל חכמה שבלב? ומה ההבדל בינה לבין סתם חכמה?

"והלב הוא הצייר של המידות, היינו החכמה שבלב", מסביר לנו רבנו נחמן.

אז תגידי, ציירת מוכשרת שכמותך, מתי ציירת לאחרונה?

אולי הגיע העת, לא רק להיות חכמה, אלא גם להיות חממה.

לערוך קישורים חדשים, בשלמות ובהערכה עצמית, ליצור מתוך הצבעים הקיימים כבר בחייך גוונים חדשים, צבעוניים ולייצר מתוך היש- יש! יש! יש!

אז אמנם מכחול הוא רק מכחול ודף הוא בסה"כ דף אך החיבור בין השניים מייצר דבר חדש.

אחרי הכל, באומנות כמו באומנות "יש דבר כזה שיש דבר כזה".


ואל תתנו לספק לחלחל.

לך יש חלק בבנייה הזו.

כן, כן- לך!

לך יש גם חכמה, וגם חממה.

לך יש, גם חכמה, גם לב וגם חכמה שבלב.

אחרי הכל, הקב"ה רצה להשכין את שכינתו בעולם בשותפות איתנו: "קחו מאיתכם תרומה".

והמשכן יתרם מתרומתך. מהאוצרות הטמונים בך, מהכישורים המיוחדים שבך.


וכך, הנשים היו עושות מלאכתן בבניית המשכן: "וְכָ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָֽעִזִּֽים".


ואם כבר אנחנו בשיחה על אומנות, אז בואו רגע נצייר את זה.

דמיינו איתי איך הנשים הללו היו יושבות להן יחד, במעגל מהדהד, זו מול זו, וכל אחת הייתה לוקחת לחיקה עז, מחבקת אותו בחכמה ובחמימות וטווה את הצמר מעל גבו כשהוא חי, רך ונעים. אם נהיה לרגע ממש בשקט, נוכל לשמוע אותן בכל שלב של הטוויה לוחשות לעצמן: "זה למקדש", "זה לפרוכת", כך שדרך הדיבור הן כבר זימנו בחזונן את היצירה השלמה.

"וזה לך",

הן ילחשו ויהדהדו לך, כי גם לך, יש את המהות היצירתית שלך.

וברגע אחד את תתקדמי לעברן, תצטרפי למעגל ותיקחי איתך את העז.

וסוף סוף,

תעזי.






שבת שלום,

הדר מורד

כותבת, יוצרת, מחנכת, מנחת קבוצות וכל מה שביניהם





נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג