לאכול את החיים בפיתה

בס"ד

במשך תקופה ארוכה בחיי חיכיתי לדבר הגדול הזה.

לרגע הזה, המיוחד.

רגע של גאולה, שבו הכל פתאום ברור ומובן. רגע של ישועה גדולה.

לפעמים, מרוב ציפייה, הרגשתי שאני נמצאת במעין "מצב המתנה", קפואה אי שם בתוך המקפיא ורק מחכה כבר לצאת, להפשיר ולהתחיל לאכול את החיים בפיתה.

ואיך אפשר לאכול את החיים בפיתה בלי קצת חריף? לא ככה?

אז זהו, שאני במקום החריף העדפתי לבחור בטעם אחר.

כזה שנשאר המון זמן וגם אם שותים אח"כ הרבה מים הוא לא זורם החוצה.

טעם של אכזבה.

מכירים אותו?

הוא מתוק בהתחלה והופך לחריף ושורף ומשאיר מרירות מתמשכת.

הטעם הזה נשאר איתי כל כך הרבה זמן שהוא השתלט על כל החושים, כך שלמרות שפתחו את המקרר ואמרו: "ממממ מה בא לי לאכול עכשיו? אולי פיתה?"

אני לא הצלחתי לשמוע.

ולמרות שיד משגיחה נכנסה פנימה וניסתה לשלוף,

אני לא הרגשתי.

ואמנם, בכל פעם שדלת המקפיא נפתחה נכנסה רוח חמה,

אך אני לא התחממתי.

ולא, זה לא בגלל שהקרח כיסה כבר את האוזניים, אלא כי חיכיתי "לדבר הגדול הזה" והתחלתי להתרגל לעמוד במקום.

אחרי הכל, שם במקפיא אין מה להפסיד, לא?!

וגם מצאתי לי מקום באחלה מדף (הפינתי הזה מתחת למגירה), וממילא הכי נוח להיאחז בטעם הזה שלא יכול להיות יותר מורכב ממנו...

פשוט להיות. פשוט

אז לאחר שסירב לבקשת משה ואהרון, הוסיף פרעה והפך את עבודתם של בני ישראל לקשה מנשוא.

העבודה הקשה וטעם האכזבה שנותר בפיהם לאחר סירוב זה, הקשה עליהם להתבונן ולהבין שקיימת מציאות אחרת.

טובה.

מוחלטת.

מציאות של בחירה ועצמאות שנרקמת כאן ועכשיו.

הבורא מנחה את משה לומר לבני ישראל כך:

"אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים"

מדהים לראות כי הבורא בוחר לדבר בלשון עבר על דברים שעדין לא קרו!

בכך מדגישה לנו הפרשה מה המשמעות של להיות בהוויה- לראות את המציאות המצופה כמציאות שמתרחשת כאן ועכשיו. מתוך בחירה ואמונה שבכך אנו מגדילים את מקור השפע בחיינו.

זה כבר קורה, זה כבר קרה- אין למה להמתין!

העובדה שהעתיד לבוא מנוסח בלשון עבר מחדדת לנו גם שיציאת מצרים איננה רק אירוע היסטורי חד פעמי, אלא אירוע רוחני אישי, שהוא מעל כל זמן, תנועה ומקום שיקרה (ובעצם כבר קרה) לכל אחת ואחד מאיתנו בחייה, בחיינו.

"אז אם כך, מהי המצרים הזו?" את בטח שואלת... "איפה היא ממוקמת במפה של חיי?"

אז זהו, שהיא בדיוק המקום הצר הזה, המדף הפינתי הזה שסוגר אותנו, שמבקש אותנו להגדיר שינויים ולתת להם יציבות וודאות מוחלטת.

ובני ישראל שהיו במצרים, הגיבו כמו שרק מי שצר לו יכול להבין:

"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

בחייכם, לא קצת מוזר?

הרי אחרי מאות שנים של עבדות- זה כל מה שהם רצו לשמוע!

הגאולה בפתח!

אז איך לא שמעו?

אולי כי במצרים, כמו במצרים הנשלטת ע"י פרעה, גם הם למדו להקשיב מהערף ולא מהלב, ואולי כי יותר משהם השתעבדו לעבודה החומרית הם השתעבדו לתבניות החשיבה. הם הפכו לעקשנים לעמוד תמיד ברעה ולא הצליחו לראות שכשפותחים את הדלת של המקפיא- יש אור, קטן שנדלק ומאיר הכל.

בני ישראל כל כך צמצמו את נוכחותם, נותרו בתוך צרות והתרגלו לנוכחותן, איבדו את היכולת לתת ללב להתבונן עד שנשמתם קצרה, והם פשוט שכחו...

שכחו איך לנשום.

שכחו מה זה להיות בהוויה.

שכחו לשמוע את הטוב ישר אל הלב ולתת לטוב הזה מקום, זמן ונוכחות.

מבלי לחשוב מתי הטוב יסתיים ומה יהיה אחרי.

אלא פשוט להיות.

לומר תודה ובכך לתת לבצק הפיתה לתפוח עוד עוד,

ובכך לאפשר לעצמנו להכניס בה את כל הטעמים, בבת אחת...

תאמינו לי חיים בתוך פיתה זה הכי טעים,

בחיי- מבטיחה לשלוח לכם את המתכון :)