אז מה בוער?

בס"ד

מי היה מאמין שביום מן הימים אכתוב את עצמי בבלוג דרך פרשת השבוע?!

פייר, אני הייתי רחוקה מלהאמין.

אמנם המילים תמיד בערו בי,

והאצבעות ידעו תמיד איך לרקוד.

והאותיות תמיד מצאו את דרכן לעוף מתוכי החוצה- אבל הן תמיד נחתו רק בדפים, ושם סיימו את מסלולם.

כן, כן, לא פשוט להצהיר אבל הגיעה העת לומר זאת בקול רם:

אני, הדר מורד מכורה לכתוב למגירה.

להצפין את עצמי בתיבה.

להצפין את עצמי בתיבות של מילים.

ואתם?

גם אתם, מאלה ששרים למקלחת, רוקדים למראה, או מעצבים לארון?

אני כתבתי למגירה, עד שפגשתי את הפרשה, שהוציאה אותי בכל שבוע מחדש לדרכים חדשות וגרמה לי לראות את האש הבוערת הזו בתוכי ולהבדיל בין קודש לחול.

וכמה חול. אם כל גרגיר של חול היה שווה שקל, בחיי שיכולתי לעבור לחו"ל.

"אני, על פרשת השבוע?

מי?

אני???

אבל אני לא מספיק..."

וכו' וכו' וחול..

הנני כאן

השבוע, הפרשה נפתחת ומונה את שמותיהם של כל בני משפחת יעקב שירדו למצרים, ולאחר מכן מתארת לנו את ההתגלות האלוקית הראשונה אליה נחשף משה עת הבחין בסנה בוער בלב מדבר, אך אינו נשרף.

העובדה שמדובר דווקא בסנה, שהינו צמח קוצני פשוט ונפוץ באיזור מדגישה לנו כי גם בכל אחד ואחת מאיתנו, בין כל השמות הפזורים בינינו, יש את הבעירה הפנימית, כזו שאינה שורפת אלא מחממת, כזו שלוחשת לך: "יש לך תפקיד מיוחד, בואי תראי".

ומשה -בא.

הוא פוסע אל הסנה הבוער ויוצא מהמקום הפרטי שלו אל עבר שליחותו כדי להסתכל, לבחון ולהאזין לנס הזה שמתרחש סביבו, כשלפתע הוא שומע קול הקורא בשמו, ומשה משיב:

הנני.

הנה אני.

משה מביע בחינה אישית של עצמו, הוא אמנם מתקרב כדי להביט למתרחש סביבו אך בדיוק בדרך הזו הוא מביט פנימה ומביע את נוכחותו ואומר: "אני לשירותך, מוכן לכל משימה, ללא היסוס, ללא תנאי, באופן מוחלט.

ואיפה אתם?

האם אתם מתקרבים לאש הבוערת בכם או נשארים במקום?

אז אם בוער בך להתקרב, אומרת הפרשה עליך להשיל נעליך מעל רגליך.

ולא כדי לשבת בנוחות (הרי הפעם לא בתיבה של נוח עסקינן) אלא כדי להתקרב לאש בנוכחות.

וכדי להיות באמת נוכחת בחייך, אומרת הפרשה עליך לשלול את מציאות הנעלים הגשמית ולהתחיל להוציא את התודעה. לשחרר את כל האמירות "ההגיוניות" ששואלות אותך למה? כמה? ואיך? ולהתחבר לרצון, לנשמה שבתוכך.

או במילים אחרות להשתחרר מכל הנעליים האלו שנועלות אותך, שמצמידות אותך להרגלים שכל כך מקובעים בך ולהתחיל פשוט ללכת.

ולהרגיש את האדמה, את החיבור לשורש של עצמך

מי אני? כן אתה?! מה פתאום! אלא מי?

כשמשה שומע את השליחות המיועדת לו עבור עם ישראל, הוא מביע חשש ומעלה שאלות וחששות, וכך הוא מגיב:

"מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם"

מכירים את זה?

מי?! אני?!

שליחות, מנהיגות והובלה נשמעים לי תמיד כמו מילים גדולות, מדי.

אבל אם נתנו לך את הרצון, הכישורים והיכולת לעזור- לא תעשי עם זה משהו?

אחת הסיבות שאנחנו מונעות מעצמנו "ללכת על זה"- היא לא כי אנחנו חושבות שאנחנו חלשות, אלא שאנחנו חוששות לגלות שיש בנו את כל העוצמה שבעולם.

בתוך הקיים, בתוך היש- אנחנו יכולות לגלות בעצמנו יכולת אינסופית.

ואם את מתכחש ליכולת הזו- את לא הופכת לענווה.