תנו לישון בשקט

שוב התעוררתי מוקדם. והפעם שברתי את השיא של עצמי- רבע לחמש בבוקר. מוות! שוכבת עוד ארבעים דקות במיטה. מתחילה באופטימיות, מלאת תקווה שאוטוטו הבעיונת הקטנה הזו נפתרת ואמשיך לחלום. אהה, רותם, באמת תמשיכי לחלום. זה לא קורה. מחליפה תנוחות, עוצרת מחשבות. עושה מדיטציה, משחררת מתחים, נושמת נשימות עמוקות. נאדה. תוך רגע הראש מתמלא שוב במשימות לביצוע, חלומות להגשים, סימני שאלה שיש לענות עליהם. ‌בסדר, בסדר, אני אענה על כל השאלות! אבל למה בחמש לפנות בוקר למען השם?