זה לא אותו הצבע

זה לא אותו הצבע, גם לא אותה רקמה.

הנערות היום תמירות יותר, אתלטיות יותר, מקצועניות מאוד ובפסק הזמן מדברים בשפות שונות.

החוקים אחרים, הקצב שונה, האולמות מאובזרים. פרקט, יציעים, קהל מריע ושכר לא רע.

ובכל זאת יש בי געגוע אל הראשית, אל החלוציות החובבנית, אל מגרש האבן שנהגתי לפקוד

בערבי שבת כילדה, לפני שהפכתי להיות חלק מהחוויה.

אל הפועל כפר סבא כדור עף נשים 1965.

עומדות: אילנה ליבני, חנה ויינבאום, יעל לוי, חנה ורנר, רותי בונין, רבקה דון

כורעות: חיה רוביסה, ורדה סטרצ'בסקי, בתיה קמפינסקי, עדנה שמעון, דורית נוי.

אני יודעת שקשה להאמין, אבל אם תתבוננו היטב, במרכז שורת הכורעות, זאת אני.

הכל התחיל במורה אחת להתעמלות, כן, ככה קראו לזה פעם.

יעל לוי, קיבוצניקית, ילידת הארץ, שחקנית נבחרת ישראל, הגיעה לכפר סבא, וביקשה לעשות בעיר את מה שכל כך פופולארי בהתיישבות העובדת.

הגרעין הראשון היה מורכב מחברות של יעל, תלמידות בית החינוך כצנלסון ולנקה.

לנקה פיק היתה חלק מהקבוצה הסלובקית הכפרסבאית שהביאה איתה את האהבה והמיומנות מהבית. היה בה גם שלמה לוי בעלה של יעל.

מועדון הכדורעף הוקם בכפ"ס בשנת 1959 כחלק מהתארגנות מרכז הפועל לפיתוח כדורעף בעיר כפר סבא. דמות מרכזית בהתארגנות זו היא טיבה בורשטיין (פלטר) אשר נטלה חלק מרכזי בפיתוח הענף.

קבוצת הנשים הראשונה החלה את פעילותה בשנת 1963 עם יעל לוי כמאמנת הקבוצה ובעזרתה של לנקה פיק.

אנחנו, "הקטנות" שלמדנו בבית ספר ברנר אצל יוסקה בן משה המורה להתעמלות ולעוד כל מיני דברים,

שמענו ממנו שיש חוג כדורעף בבית הפועל והלכנו.

בית הפועל, זה שבין ההסתדרות לקן הנוער העובד, "קן ישן". נו, זה שמול הדואר, ברחוב נחשון.

אה, שכחתי, כולם הלכו בדרך כל נדל"ן, אבל לא חוויות הילדות.

לא הצלחתי להתאפק, ככה הוא נראה בעת גסיסתו

היו שם בנות מכל בתי הספר היסודיים, מי שהיו אמורות להוות עתודה לקבוצה האמיתית, זאת שמשחקת באמת.

בסוף אותה שנה נבחרנו. דורית, חיה, ענתי, ורדה עדנה ואני.

וכך החלה היכרותי עם הארץ בכלל ועם ההתיישבות העובדת בפרט.

עם ספסלי העץ של המשאית של שייקה

ועם החברים של השחקניות הבוגרות.

לפני מספר חודשים, 53 שנים אחרי, נפגשנו שוב,

אצל יונה גרינברג שהיתה לימונד.

ורדה שהיא עכשיו סקופ, חנה ורנר שהגיעה מקנדה ויונה גריברג - יושבות

רותי בונין, יעל לוי, וגם אני שעומדת ביניהן.

אני, שנשארתי מכורה למשחק שהיווה חלק משמעותי משנות הנעורים שלי.

זה אמנם לא אותו הצבע, גם לא אותו הקצב, כולן היום בוגרות מגמת כדורעף, בארץ או בחו"ל.

יש סביבן מערכת מחבקת שדואגת לרווחתן,

ולנו היו לנקה פיק שעם הזמן היתה גם אלופת ברידג', ולצו בעלה שגם היה שופט, ויעל ושלמה העזר שכנגד, ומגרש בטון שהרכבנו עליו את הרשת בעצמנו, וטרנינג שרחצנו בבית, ונעליים שקנינו לבד.

אחר כך הצטרפו ה"קטנות" החדשות וחוזר חלילה.

זה לא אותו הצבע, גם לא אותו הקצב, אבל הלב עדיין באותו מקום.