עכשיו כשאני בת כמעט 73 (חסר שבועיים) אני מבינה כבר שאביבה לא הייתה שקרנית!

באותו יום בשעת צהריים יונה, נורית, רוחלה, לאה קרובלניק אני ואביבה תלמידות כיתה ה' בבית הספר "תחכמוני" בעת שיצאנו כולנו משער בית הספר בדרכנו הביתה ובטרם הספקנו להתפזר כל אחת לכיוון ביתה אמרה לנו אביבה יעקובוביץ שהייתה הילדה הכי מנומשת בעולם שהיא חייבת אבל חייבת ממש חייבת לספר לנו משהו מאוד חשוב. ולכן במקום לפנות לשביל החולות שבין הפרדסים שהוביל לשכונה שלנו נגררתי אחרי אביבה והבנות לספסל שבשדרת מנוחה ונחלה שהובילה לבית ספרנו ושם ישובה על הספסל דחוקה בין נורית ללאהל'ה קרובלניק שמעתי מפי אביבה שבקרוב ממש בקרוב יצא לנו דם פעם בחודש מהפיפי שלנו. ואז יונה לייכטר קמה מהספסל ועמדה מול אביבה וצעקה בקול גדול אני לא מאמינה לך! את שקרנית ואני לא מאמינה לך! ואז אביבה צעקה בחזרה לתוך הפנים הכועסות של יונה לייכטר אז אל תאמיני! אבל זה יקרה לך את תיראי! את תיראי! ויונה צעקה שוב לתוך הפנים של אביבה את המצאת את זה את המצאת את זה ואביבה צעקה בתשובה לא המצאתי זאת אמת לגמרי אמת לכל הנשים יוצא פעם בחודש דם מהפיפי שלהן. יונה היתה כל כך מבוהלת מהנבואה הזאת של אביבה וגם אני נבהלתי מאוד. כי פתאום נזכרתי בממטרה שבגינה שלנו שמשפריצה זרמי מים לכל השטח שאימא שתלה בו ירקות ועכשיו כאן בראש שלי בשדרת מנוחה ונחלה הממטרה הזאת השפריצה זרמי דם ממנה ומהפיפי שלי והזרמים זרמו קילוחין קילוחין שזאת מילה שמתארת זרמי מים עזים והיא מאוד מצאה חן בעיני כאשר המורה שלנו פנחס בומזה לימד אותנו להכיר אותה בשיעור משנה ועכשיו הרגשתי שמרוב פחד ומבוכה עוד רגע אפול ואתעלף כמו וייס נייני השכנה שלנו כאשר היא רבה וצועקת על בעלה מוישה באצ'י. אימא הייתה אומרת שזאת הדרך שלה לנצח אותו בוויכוחים שביניהם. בכל אופן בסוף לא התעלפתי אלא הישרתי מבט אמיץ ככל יכולתי לתוך עיניה של אביבה קוויתי בלבי שהוא אמיץ ומרשים לפחות כמו המבט שהישירה ג'ין אשתו של טרזן לתוך עיניהם של האינדיאנים הפרועים בעת שהם רצו להרוג אותה ולחשתי בשקט אביבה את משקרת ואביבה החזירה לי מבט ישר לתוך העיניים שלי וסיננה מבין שיניה ואת מרגלית טיפשה גדולה! והלכה לה. וגם אני הלכתי לי בשביל החולות שבין הפרדסים הביתה לשיכון שלנו.

מרגלית קוטב מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה