לא מצליחה להניע את הגלגל

אתחיל דוקא מהסוף. הבלוג פוסט הזה נכתב במסגרת שיתוף פעולה של כמה בלוגריות מהממות ממועצת נשים כפר סבא לכבוד החזרה לשגרה הבאה עלינו לטובה. כל בלוגרית התבקשה לכתוב על איך לעזאזל חוזרים לשגרה אחרי תקופת החגים הארוכה הזו.

ורק לי אין מה לכתוב. כי אני כבר חודשיים מנסה להניע משימה שלקחתי על עצמי בהתנדבות. ידעתי שהיא תקדם אותי מקצועית ומאוד רציתי לעשות אותה. אבל מאז שלקחתי אותה על עצמי דברים השתנו. פרוייקט ישן שהתחלתי לעבוד עליו צבר תאוצה. ומשהו חדש ומלהיב נכנס. ורוני הקטנה מצמיחה שיניים והופכת את השינה למותרות. והחגים. אוי החגים האלו. לא מאפשרים לי דקת מנוחה.

ובחודשיים האחרונים, כל עשייה שלי לוותה התחושת אשמה. אני צריכה להקדיש זמן לפרוייקט במקום לכתוב פוסט / לארגן חופשה משפחתית / לתכנן יום הולדת לעומר / לישון. זה החזיר אותי אחורה לתקופת הלימודים באוניברסיטה. שכל זמן פנוי שרק היה לי הוקדש ללמידה. רק שאז יכולתי לישון כאוות נפשי, למשל.

אז בערב החג האחרון התיישבתי ב11 בלילה ופתחתי את המחשב. סופסוף זמן שמוקדש כולו לפרוייקט. הילדים ישנים. הכלים שטופים. אני מקולחת. זמן אידיאלי, לא?

אז זהו. שלא.

סגרתי את המחשב והלכתי לישון.

לפעמים, כדי להניע את הגלגל צריך לוותר על כמה גלגלי עזר בדרך.

גלגלי עזר שרק מגבירים את החיכוך ומאטים אותנו.

ולפעמים, כמו שאנחנו יודעות לקחת על עצמנו משימות, ככה אנחנו צריכות לשחרר משימות. כי אחרת, העשייה תהא לנצח מלווה ברגשות אשם מיותרים.