עכשיו בגיל 72 אני חשה סוף סוף שייכת לקהילת הנמלים .

ואנו כמנהגנו מידי שנה בעת שקיעת שמש יום הזיכרון שמנו פעמינו לקיבוץ בו גדל יוסי להשתתף בטקס בין הערביים עת חלוף העתים בין יום לליל בין צער לשמחה. שם ברחבה המוארת מאש לפיד הזיכרון שבראש הגבעה מצאתי לי מקום ישיבה בשורה הראשונה בין זקנות השבט וותיקות הקיבוץ שחלקן עוד היו שם בנגב. וכמותן ישבתי לי על כיסא הפלסטיק הנע ונד בשיפוע המדרון והטיתי אוזן קשבת לנעימות המקהלה הנוגות השבות מידי שנה בשנה ולקריאת שמות חללי הקיבוץ הרבים מיני אז משם מהנגב בואכה עזה ומשאר מלחמות ישראל חברי קיבוץ ובני הקבוצה. ותוך כדי קשב נוגה נפלו עיני על שני קני נמלים שרחשו ליד רגלי בקרחת עפר שהן הנמלים השחורות הגדולות בחריצותן הבלתי נלאית חשפו מדשא ירקרק מצהיב למוד טקסים משנים רבות. ומסביב לפתחי שני הקנים התרוצצו להן הנמלים המוני המונים של נמלים רוחשות בעיסוקן בלתי נלאות רצות רצוא ושוב ריצה חסרת פשר בעיני רבת פשר להן. ובעוד אוזני שומעות שם ושם ברשימת הכאב והצער עיני מרותקות להתרוצצות הנמלים הדמומה. וכמבחינות במבטי שתי נמלים קרבו לרגלי והחלו לטפס עליה ועוד הצטרפו להן אחת ואחת אחת ושתיים אחת ושלוש והילכה לה על רגלי שיירת נמלים כבתוך שלה ואני לבי רחב על שבחרו בי הנמלים החרוצות לכלול אותי בתוך מעגל הווייתן כאחת מהן כאחת מהן. ולא ניערתי אותן מרגלי עד שתם הטקס תם הטקס!