עכשיו בגיל 72 אני מבינה שגם דגים חוטפים התקף לב או אולי מתים מגעגועים לבעליהם?

הערב בסאונה אחרי הבריכה באפלולית קולה של אישה ואני שוקעת לתוך הדיבור החרישי שלה שהופך את הסאונה לתא וידויים של כנסיית מי הכלור. האישה המתוודה יושבת על הדרגש העליון ואוזנינו יושבי הדרגשים התחתונים נשואות אליה. ואז הוא צלצל אלי משדה התעופה ואמר לי: "ואל תשכחי, בבקשה אל תשכחי להאכיל את הדגים באקווריום." ואני אומרת לו: "בטח שלא אשכח הרי הסברת לי הכול ממתי אני צריכה להתחיל?" והוא אומר לי: מעכשיו תני להם כמה פירורים מהאבקה שלהם ואז הם יהיו שבעים לפחות יומיים. נפרדתי ממנו ונגשתי לאקווריום בחיל ורעדה (לא בטוח שהיא השתמשה במלים האלה חיל ורעדה אבל הן מתאימות לי לכאן( ופיזרתי פירורים מעל המים וכעבור שעה אני רואה שכולם מתים אבל כולם!" למרות החום בסאונה אני מצטמררת לזאת לא פיללתי "ואני לא מבינה" היא ממשיכה "למה הם מתו? הם אוכלים תמיד את האבקה הזאת ולא מתים." "צער הפרידה" אני לוחשת לתוך רגע הדממה שמשתררת באפלולית הסאונה. "כן כנראה" היא לוחשת "בעלי כל כך קשור לדגים שלו." "הם מתו!" אני מזכירה לה. "כן," היא אומרת "ההם מתו אבל למחרת אני הלכתי וקניתי דגים חדשים בדיוק כאלה הוא לא יודע מה קרה להם. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם" היא פונה לקהל המזיעים המרותק "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה הם יקרים. הם עלו לי המון כסף." "את מפחידה אותי," אומרת האישה היפה לבנת השיער שיושבת לידי "את מפחידה אותי בשבוע הבא אני נוסעת לשוודיה לשמור על הדגים של דודה שלי שנכנסת לניתוח יש לה אקווריום מלא דגים וגם שלושה חתולים מפונקים חסרי חן ובלתי נסבלים." האיש המזיע שחבוש כובע לבן משולש דמוי אוזן המן הפוכה שמיועד במיוחד לסאונה ומיוצר (ברוסיה (כך סיפר לי ) אומר בדאגה: "את צריכה לשמור שהחתולים לא יאכלו את הדגים" לבנת השיער מנענעת ראשה וחורצת "לא!" פסקני "לא!" היא שבה וחורצת, "החתולים שלה לא טורפים הם אוכלים רק בשר נא של בקר שמוגש להם מהיד לפה בחתיכות קטנות חתיכה אחר חתיכה." אני עוצמת את עיני חום הסאונה עוטף אותי ברכות ואני כבר שם בשוודיה. שם, בבית של הדודה מפזרת פירורי אבקה על פני המים שבהם שטים המוני דגים.