היום כשאני בת 72 אני מבינה עד כמה העבר הרחוק עיצב את חיי

הבית של ישי חבר של אבא שלי

שכן במרכז רחובות לא רחוק מהתחנה המרכזית

הישנה ברחוב הרצל.

זה היה בית צנוע בן שתי קומות שהיה מוקף

בגן פורח מעשה ידיו של ישי.

ליד שער הכניסה לחצר הפורחת היה נטוע שיח במבוק ענק

השיח הסתיר את גן העדן שמאחוריו.

כל מי שעבר ליד הבית לא יכול היה לתאר לעצמו

את היופי שמסתתר מאחורי שיח הבמבוק הענף והסבוך.

כאשר הייתי קטנה אבא היה לוקח אותי לישי

שניהם היו יושבים על הספסל ומשוחחים

ישי סיפר לאבא על ילדותו בארץ ועל תחנת הקמח

שהייתה להוריו בעיירה הערבית יבנה

ואבא סיפר לישי על ילדותו בגולה בעיר מונקטש בסלובקיה.

הם היו מבלים שעות רבות יחד שותים בחורף תה מהביל

ובקיץ מים צוננים.

ואני ילדה קטנה, סקרנית וחולמנית הייתי מסתובבת לי בגן

ומדברת עם הצמחים והפרחים שפרחו בשלל צבעי הקשת

על ענפי העצים, השיחים והעשבים.

ישי ואבי היו חברים טובים למרות שהיו שונים מאוד זה מזה

אבא שלי האמין באלוהים והשתדל לשמור את מצוותיו

וישי האמין בטבע וחשב שמצוות עתיקות אינן מתאימות

לקיום בעם ישראל המתחדש על אדמתו.

הם לא התווכחו כי כל אחד מהם הכיר את השני והבין אותו.

למרות ההבדל הזה הם היו דומים מאוד זה לזה

כי שניהם היו אנשים טובים מאוד ואהבו את הארץ,

את אנשיה ואת צמחי הגן.

כאשר גדלתי הלכתי בעצמי פעמים רבות לבקר את ישי

אהבתי לשבת עם ישי על הספסל להתבונן בצמחים

למדתי באותם ימים במגמה ביולוגית

וישי היה מספר לי על כל צמח וצמח

מהיכן הוא הביא אותו ומה טבעו של הצמח.

אהבתי מאוד להקשיב לספורים ולהסברים והכרתי כל צמח ועשב בגן.

בחורף היינו יושבים שנינו על הספסל הלח מגשם

ולוגמים תה חם ובקיץ היינו יושבים על הספסל ולוגמים מים צוננים.

כאשר אני עוצמת את העיניים אני נזכרת בטעם של

התה המתוק ( עם שתי כפיות סוכר מלאות ) המהביל והרותח

שחרך לי את החיך ואני גם נזכרת בטעם של המים הצוננים

שהקפיאו לי את השיניים.

כאשר אני עוצמת את העיניים אני גם יכולה להרגיש שוב

ברוח הנעימה שנשבה בגן של ישי וציננה את העורף שלי

וגם לראות שוב בעיני רוחי את מראות הצמיחה, הלבלוב

והפריחה של צמחי הגן בשלל גווניהם.

אני נזכרת גם בחיוך של ישי ובמבט עיניו האוהב.

לפעמים בא לי לצרוח מרוב שמחה על הזכות שהייתה לי להכיר את ישי

ועוד אנשים כמוהו שעל חלקם כבר ספרתי לכם ועל אחרים טרם.

כי היום חלק מטעם החיים שלי כאישה בת 72 הוא להיזכר בעבר

ולשמוח על האנשים הנפלאים שנקרו לי בדרך חיי.

האנשים האלו כמו הורי והחברים שלהם שחיו חיי פשטות וענווה

והיה להם זמן לקחת את הילדים שלהם לספריה של גברת נוטוב

או לגן של ישי יבנה שקראו לו ישי סחרוב

והוא החליף את שם משפחתו ליבנה כי להוריו הייתה שם תחנת קמח

שבה הם טחנו את הקמח לערביי העיירה ולערביי הכפרים שבסביבה.

ורק היום אני יודעת עד כמה אנשים האלה החברים של הורי

השפיעו עלי ועצבו את אוצר הזיכרונות

שמשפיעים עלי עד היום הזה!

מרגלית קוטב מורה לפילוסופיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה

ומורה לתורה בדרך אחרת.