לביבה חמה ומתוקה?
מטבח, פומפיה, סלק מבושל וחנוכה, נושאים אותי במנהרת הזמן אל שכונת ילדותי, אל קרב השליטה בין שתי הנשים החזקות דודה דבורה ודודה רות.
שתי נשים קטנות קומה. אחת שמנה והשניה רזה.
אחת, כמו החלילן מהמלין, מושכת אל חיקה ואל חצרה את כל הילדים, השניה קצת מפחידה אותם.
הרקע לקשרים האמביוולנטיים ביניהן לא ידוע לי, הייתי קטנה מכדי להבין לליבן.
היו לה לדודה דבורה בעל חיים, כלומר בעל בשם חיים, כלבה בשם פיפי וקוביות של דומינו.
ילדים - לא היו לה. כלומר, היו פעם, אבל לא דיברו על זה כי לילדים קטנים כמוני אסור היה לדעת מה קרה שם בזמן ובמקום שממנו באו דודה דבורה ודוד חיים, ודודים נוספים שבכלל לא היו אחים של אבא או של אמא שלי.
דודה דבורה היתה פרטיזנית, ולמרות שיש בכך לא מעט גאווה, לא סיפרו לי, כדי שלא ייאלצו לגלות גם את מה שילדים קטנים כמוני לא צריכים לשמוע.
וכך חיו להם דודה דבורה ודוד חיים ופיפי הכלבה בבית הדו-משפחתי שמאחורי הגדר החיה העבותה שבצד הכביש המסוכן שבשולי השכונה שלנו.
לדודה רות היו בעל דב ובת אחת. גם היא באה משם ו"ידעה ה כ ל".
גם היא גרה בבית דו משפחתי, כמו כל הבתים בשכונה, עם חצר מרווחת כמו של כל השכנים בשכונה, אבל שלה היה באמצע השכונה וגם היה לה מחסן גדול ששימש בעבר כבית אימון לאפרוחים, שהיה מאוד כיף לשחק בו.
דודה דבורה שיחקה בקלפים ובדומינו ושתתה בכוס זכוכית מאוד דקה עם ידית מתכת מעוצבת,
תה מאוד חם עם לימון ועם קוביית סוכר מתחת ללשון, שלפעמים הספיקה לכוס תה נוספת.
דודה רות לא.
אני אהבתי את שתיהן.
גם אמא שלי.
דודה דבורה ודודה רות גיבשו מסורת פרטית.
בכל חנוכה הקדישו ערב אחד לאכילת לביבות ולשתיית תה ביחד, רק שתיהן.
על מה דיברו? לא יודעת.
את מי העבירו תחת לשונן המושחזת פרט לקוביית סוכר?
את כולם עם הרבה רוע, חריפות ומרירות. סנטו, לעגו, התגרו זו בזו.
אז איך אני נכנסת לתוך הסיפור הזה, שהיה מאוד פרטי ומאוד אישי?
ככה:
בכל שנה נהגה דודה רות לספר לאמא שהיא אוהבת לגרד את תפוחי האדמה ללטקס כי זאת הזדמנות נהדרת לשמור על הגיינת כף היד.
בכל שנה, רגע לפני שנכנסה לביתה של דודה רות, היתה עוברת דודה דבורה אצלנו, לוקחת כוס נקייה ושותה רק ממנה במהלך כל הערב, כי רק על אמא היא סמכה במקרה הזה.
וכך, כמעט בכל פעם שאני אוחזת בידי פומפיה, לא חשוב עם מה, עולה בי הזכרון המיוחד הזה.
