בשבילי, מיץ גזר


מעולם לא חשבתי להיות עצמאית, בעיקר כי לא רציתי לעבוד מהבית. זה היה נראה לי נורא. לקום בבוקר, לא לצאת לשום מקום, להתיישב מול המחשב, ומידי פעם להיכנס למטבח, ולברך את הקיר: "Hiya Wall" כמו שירלי ולנטיין בסרט ההוא מסוף שנות ה-80. מי יכולה לשאת את עצמה בחברת עצמה כל כך הרבה שעות ביום?

כשנולד הבכור שלי, חשבתי שארצה להיות איתו בבית, אבל בסופו של דבר חזרתי לעבודה מייד עם תום חופשת הלידה. אומנם הגעתי למשרד ממש מוקדם כדי לצאת בשעה שלוש, אבל שמחתי שיש לי לאן לצאת מהבית בבוקר.

כשנולדה הקטנה, ידעתי שלא אחזור למקום העבודה שלי. חשבתי שיהיה מצויין להישאר איתה בבית. אוי, כמה שאני טעיתי. זה לא היה רעיון טוב בכלל. בגיל 7 חודשים היא נכנסה לגן, וכשהיתה בת 10 חודשים התחלתי לעבוד במקום חדש. היה לי קשה ועמוס, אבל מאוד נהניתי. חשבתי שלעבוד חצי משרה בתפקיד שלי, זה הדבר הכי מוצלח שיכול להיות. היה לי מושלם. באמת. לא עלה על דעתי לחיות אחרת.

אבל, החיים מזמנים לנו שינויים והזדמנויות חדשות. הבכור כבר היה בכיתה ב' והקטנה לקראת סיום גן חובה, ואני החלטתי שאני חייבת שינוי. ידעתי שאני אוהבת את מה שאני עושה, אבל רציתי לעשות את זה אחרת. בדרך שלי. החלטתי להיות עצמאית. לעשות (כמעט) את אותו הדבר, אבל בעצמי. ההחלטה שלי "הפתיעה" אותי. למה? לא רק בגלל עצם הרעיון לא להיות שכירה, אלא ההבנה שאעבוד מהבית. כן, מהבית! אני? בהחלט מאוד מפתיע. מפתיע שלא נחרדתי מהרעיון. הרי ממש לא רציתי לקום בבוקר ולא לצאת לשום מקום, אז כנראה שמשהו בי השתנה. משהו השתנה בבית. בהרגשה. הבית היה לי פתאום מאוד נעים. מקום בטוח. רגוע. ביתי היה לגמרי מבצרי.

קרן לביא-אברהם | להיות עצמאית

ומאז שאני עובדת מהבית, אין מאושרת ממני. אני רגועה. אני כל הזמן בעשייה והראש שלי עובד כל הזמן. אני הרבה, הרבה יותר, יצירתית! דווקא ללא מסגרת מוגדרת של שעות עבודה, אני יכולה לעשות כמה דברים במקביל, ולהספיק הרבה יותר. אני "קופצת" מדבר לדבר כל היום, וזה שומר אותי עירנית ומרוכזת.