עכשיו כשאני בת כמעט 72 אני מבינה שאני לא מבינה.

לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת את המחברת שלי אתי.

יש לה כריכה צהובה והדפים שלה הם דפי שורה.

כאשר אני שומעת דברי חכמה בהרצאה, סדנה או בכנס,

או שסתם מישהו תוך כדי שיחה אומר דבר מה חכם ומעניין,

אני רושמת לי במחברת, כדי שלא אשכח.

כאשר אין לי מה לכתוב אני מציירת לי מנדלות

פשוטות כאלה, שיוצאות לי מהיד תוך כדי.

לפעמים הן יוצאות כה עצמאיות שאני תוהה

אם זו אני שבכלל ציירתי אותן?

שום דבר בחיים שלנו אינו ברור ומובן מאליו

לפעמים אנחנו עושים דברים שנראים בעינינו פשוטים

ובעצם הם סוג של שדרים שנשלחים אלינו מהמסתורין הגדול שעוטף אותנו.

המחברות שלי מזכירות לי שהכול מחובר לסוד המסתורין

וכל מיני עניינים שאני חושבת שאני ממש מבינה אותם ובהם

בעצם אני לא מבינה דבר וחצי דבר מהמתרחש בעולמנו רחב הידיים

ואני רק פועלת אפורה עם מוח משוכלל

כמו הנמלה,

הדבורה,

הפרפר,

החילזון

התולעת

וגם הלטאה.

כן, כן.

מרגלית קוטב מורה לפילוסופיה אינדיאנית

www.margalit-kotev.co.il