בארץ הצללים : ביקור בצד האפל שבי

כבר שבוע שאני מסתובבת עם הפוסט הזה בראש.

ובצללים כמו בצללים ישר עולה החשש, שזה יהיה יותר מדי. יותר מדי עמוק. יותר מדי חושפני. יותר מדי כבד וקשה לעיכול ובעיקר יותר מדי ממני בעולם הזה.

אבל אז הגיעו כל כך הרבה מתנות (כן, מיד תבינו עד כמה) אל עולם הצללים העולמי שלנו, שהבנתי שזה כנראה סימן.

אז למה אני מתכוונת בצללים? בואו נודה, לכולנו יש צדדים אפלים, לא מדוברים. רובנו, נחיה איתם ונשאיר אותם סגורים עמוק עמוק במקום בו לא יוכלו להפריע לנו.

בהמון הזדמנויות הצללים שלנו יצוצו ויבקשו לצאת, לנשום קצת אוויר... ברוב המקרים נרצה רק להכניס אותם עמוק יותר. כי לפעמים הקולות והתחושות שהם מעלים הם בלתי נסבלים. אני החלטתי דווקא לתת להם דרור. באומץ רב, יש לומר. זה לא משהו פשוט וזה לא משהו שקורה ביום אחד.

הבנתי שתוך כדי קילוף הקליפות שבי, לא אוכל להתחמק יותר מחלקים פחות נעימים שבי: תחושות של קנאה, למשל או חוסר הערכה עצמית, פחד שלא ייראו אותי או הרצון לשייכות. עוד אחד מהצללים שלי הוא מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי. שנים היו אלו יחסי שנאה שנאה, אח"כ עברו לאהבה שנאה והיום יותר מלאי אהבה, אך עדיין כל כמה זמן הגוף שלי שולח אליי אותות מצוקה. מספר לי בדרכו שלא נעים לו. שאני לא מתייחסת אליו יפה. והוא צודק. אז אני בוחרת להקשיב לו, לקבל אותו בדיוק כמו שהוא כרגע. לקבל אותי. להשתדל לא לכעוס על עצמי ועל איך שאני מרגישה.

על הקשר בין המיניות לצל ואולי עולה בך השאלה "אבל הבטחת בלוג על מיניות". מה הקשר בין מה שאת כותבת כאן למיניות. אוווהווו... כמה שיש קשר. להרבה מאיתנו, יש המון צללים שקשורים במיניות שלנו. תכל'ס, אולי אפילו המיניות עצמה נמצאת אצלנו בצל. לא מדוברת.

אני כבר המון שנים צועדת בתוך המסע שלי פנימה, להיכרות מעמיקה עם עצמי. יחד עם זאת אני מרגישה שרק השנה התחלתי לגעת באמת הכי אמיתית שלי. בתיבת הפנדורה שלי. אותה תיבה שמכילה את הסודות הכי כמוסים שלי. תאמינו לי יש בה הרבה. לא האמנתי עד כמה כשהסכמתי לפגוש בהם. ומה שאיפשר לי את העמקה הזו, היה האומץ לגעת במיניות שלי. קודם כל להכיר אותה, להקשיב לה, ללמוד אותה. מה היא רוצה ומבקשת. למדתי כלים חדשים שעזרו לי לשחרר ולעבד רגשות עוצמתיים כמו פחד, תסכול, קנאה, חוסר הערכה עצמית ועוד..

אחד מהצללים שגיליתי על עצמי ומאוחר יותר בשיחות עם עוד נשים הבנתי כמה אני לא לבד איתו, היתה הדרך שהאישה המינית שבי עברה. מחיי רווקות מלאי חופש, בלי לדפוק חשבון, עם הרבה ג'וסיות ואקשן, הפכתי לאמא: שעסוקה בלהיות אמא, מיושבת, לא מתפרעת, עייפה בעיקר. אבל התגעגעתי אליה, לחגית הפרועה. כי דרכה הרגשתי שאני חיה. התשוקה שחשתי דרכה, מילאה אותי בתשוקה להכל. אז החלטתי לתת לה מקום, בלי לבטל את האמא שבי. למדתי לאט לאט להכיר את שתי הדמויות הללו בתוכי. אני עדיין לומדת. זה לא פשוט. אני לומדת חזרה לגלות את הג'וסיות שבי. את המשחקיות. להכניס את העונג בחיי. והמסע הזה הוא כל כל מתגמל! כאילו התודעה אומרת לי "היית כל כך אמיצה לגעת בצד האפל, זכית!"

You Want It Darker

ולאט לאט החיים שלי חוזרים למלאות בכל הרגשות והתחושות שאולי בעבר פחדתי מהם. אבל היום אני רוקדת איתם, נותנת להם מקום.

אני יודעת שזה הדבר הכי מפחיד בעולם! לגעת באופל שלנו. והנה בדיוק השבוע אפילו לי היה נדמה לרגע שהגענו לשפל קשה שאין ממנו דרך חזרה. הבחירות בארה"ב טלטלו אותי ואת האמונה שיש בי לעתיד טוב כאן. הבחירה לנשיא בדמות שפוגעת בנשים, מעודדת אלימות ומביאה את כל הארכיטיפים הכי פטריארכלים שכבר היה נדמה שסילקנו מהעולם. אבל הבנתי ושמחתי לראות שעוד אנשים שאני מאוד מעריכה השמיעו את הקול הזה, הבנתי שיש לנו כאן הזדמנות חשובה לעבודה עם הצללים שלנו. ההכי אפלים שבהם.

כמו שלאונרד הכהן הגדול שבדיוק השבוע החליט לסיים את מסעו הארצי, שר: "רציתם את זה אפל יותר" , "הנני" כמה חוזק ועוצמה יש במילים הללו שמספרות על האומץ לצלול אל הצללים. השראה ענקית!!

שבוע הבא אני טסה לחו"ל. חוזרת, הפעם כאסיסטנטית, לאחד הסמינרים הכי משמעותיים שעברתי בחיי. סמינר של שבוע שעוסק בדיוק בהתפתחות האישית שלנו דרך המיניות. טסה לפגוש עוד א-נשים אמיצים כמוני מכל העולם שבוחרים לגעת בחיים ולא מתפשרים על ה"ליד" יותר.

בטח יהיה לי מה לספר כשאחזור.

בינתיים משאירה אתכןם בידיים טובות. כמו ששמעתי ממישהו לאחרונה: "לא לדאוג. הכל באי סדר" :)

ואיך זה אצלך? המסע אל הצללים בתוכך?