אמא-אני מתגעגעת.....
אמא
קראתי עכשיו פוסט על אמא, בפייסבוק
וישר ראיתי אותך מול העיניים,
איך היית מגיבה לילד שקרא לאמא שלו "בת זונה" איך הוא חסר חינוך ואיך ש
"אצלנו אין דברים כאלה, אצלנו כבוד זה כבוד"
כן אמא, אצלנו כבוד הוא כבוד
לא זוכרת מעולם שדיברתי אלייך בשפה לא מכבדת גם כשכעסתי נורא
כי את ואבא מעולם לא לימדתם אותי את השפה הזו.. הלא מכבדת
קראת לי "בינתי" ו"עיוני" והמילים האלו הצליחו להמיס אותי כל פעם מחדש.
ועכשיו את לא פה, ואת שם, ולגעגוע אין סוף וגם אין לו התחלה.
כל כך הרבה פעמים בא לי לבוא אלייך, אל הבית הזה שפחות אהבתי לבקר בו
תמיד ביקשתי שתבואי אלינו.. אף פעם לא הבנת למה, ואף פעם גם לא הסברתי.
בסוף היית מסכימה, היית עולה למזדה שלך ונוהגת אלינו הביתה
כשהיית מגיעה היית מצפצפת ואנחנו היינו רצים לעזור לך לרדת ולהוריד את מה שהבאת איתך
תמיד הבאת איתך..
ואז היית נכנסת ומבקשת את תשומת הלב שלי, כמה היית קנאית לה
וכמה היית נעלבת כשדיברתי בטלפון או בדקתי משהו במחשב..
ואז הטקס הזה של אחר הצהריים תה אריסטוקרטי עם חלב, בלי סוכר, לפי השעון
ועם פרוסת עוגה או שתי עוגיות...
כמה את חסרה לי אמא שלי, ננא.
כל כך הרבה שירים הפכו לנכס צאן ברזל של המשפחה שלנו, כחלק מהרצון להשאיר אותך איתנו..
אבל לי בלב נשאר שיר אחד צרוב כל כך חזק, שמעלה בי דמעות כל פעם שהוא מתנגן ואפילו ברגעים אלו שאני רק חושבת עליו..
ביום ההולדת שלך עת שכבת שם על המיטה בטיפול נמרץ,
מונשמת וחסרת כוחות כינס אותנו הרופא ה-#%$&^*&*&^%%%
והצליח לשכנע אותנו להפסיק לעזור לך לחיות
הוא תאר בצורה ציורית וקשה את מה שנכון לך..
את הסבל הבלתי אפשרי עד הרגע בו תעצמי את עינייך לעולמים.
ואני השתכנעתי אמא יקרה ואהובה שלי
זוכרת כל כך חזק את התפילה היומית שלך:
"אל תיתן לי ליפול בידיים של רופאים" (תרגום חופשי מערקית)
זוכרת שישבנו בחדר כל ילדייך, ואני שלא רציתי שתסבלי כל כך, בכיתי נורא וביקשתי מהאחים שלי שנקשיב לרופא ונמנע מימך את הסבל שהוא תאר.
היו הרבה דמעות ובסוף היתה החלטה
אחת הקשות בחיינו.
ואז במשמרת הבוקר ניגש רופא אחר שהיה מזועזע מההחלטה שלנו
ודיבר עם האחים שלי שהיו שם איתך,
הם שהקשיבו לעובדות שנתן חזרו בם מההחלטה והתקשרו אל כולנו.. כמובן שהסכמנו
כל כך שמחתי לשנות את ההחלטה אמא
כל כך רציתי שתחיי עוד
כל כך רציתי שתקומי מהמיטה של החולים ותחזרי בריאה כמו שנכנסת לשם..
ואז השיר התנגן לו ברדיו
כאילו נכתב עבורנו
הקשבתי למילים בפעם הראשונה ולא יכולתי להפסיק לבכות..
ואז התקווה והאמונה
והאהבה הכל כך גדולה
שלנו אלייך ושלך אלינו
והגאווה הזו.. להיות שלך ואיתך
וככה שבועיים שלמים היית איתנו נוכחת רוב הזמן, מבינה , משתפת וכואבת כל כך.
ואז ביום המשפחה עת משפחות מתכנסות
גם אנחנו התכנסנו
ואת נפרדת בדרכך וציווית לנו את היחד
ואנחנו ביחד אמא, כל הזמן.. מאז שהלכת.
ועכשיו שמך ושמו של אבא נשאים בגאווה בבניין ברחוב רוטשילד
"בית כרמלה ואברהם שבת"
לא יהיה אדם שלא יכיר אתכם
אני כל כך שמחה לספר עליכם כל כך גאה לשמוע עליכם.
ופתאום אנשים פונים אליי ומספרים לי עוד על מי שהייתם
אמא,
ידעתי שהייתם אנשי חסד ונתינה אבל מעולם לא ידעתי עד כמה.
אני גאה בכם אמא ואבא
גאה על הדרך שלכם, על העוצמות
על המשפחה שהולדתם במיוחד בשבילי
ועל הערכים שגדלתי עליהם בזכותכם.
אבל
עכשיו
הכי בעולם
הייתי רוצה להניח את הראש על הברכיים שלך ושתשחקי לי בשיער כמו פעם
אפשר?
