זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ייגמר

השבוע, לראשונה מזה הרבה מאד שנים, נשבר לי הלב. ולא, בן הזוג שלי לא בגד בי או החליט שנמאס לו. השבוע, הילד שלי היה חולה בפעם הראשונה. ולזה, למדתי השבוע, אין שום קורס הכנה, ספר הוראות או משהו שיכול לעזור. גם לא אקמולי או רסקיו.

הכל התחיל בלילה אחד, די לבן, שבו הבייבי שלנו לא היה כל כך נינוח, בלשון המעטה. בבוקר, אם אפשר לקרוא לשעה 5:00 אחרי 3 וחצי שעות שינה קטועות "בוקר", הילד נראה לנו פחות מבסוט מהרגיל אז החלטנו למדוד חום. הספרות עלו ועלו והגיעו למספר שמבחינתי סימל את סוף העולם: 38. כשלי יש חום 38, אני סוגרת את הטלפון והולכת לישון כמה ימים. כשלילד שלי יש חום, כך גיליתי השבוע, אני סוגרת את הטלפון ולא ישנה כמה ימים.

כשהבנו שכמו שחשדנו, משהו לא בסדר עם הילד התחילו שלל הספקולציות וההשערות הרפואיות המומחיות שלנו לגבי המחלה שלו: זה בגלל שהוא מוציא שיניים? אולי הוא נדבק מהילד ההוא בגן שלא ראינו כבר כמה ימים? זה בגלל מזג האוויר המשוגע? יש לו וירוס ויראלי? ועוד שלל המצאות. אחרי שלושה ימים ללא שינה, הגענו למסקנה שרופאים אנחנו ממש לא, אבל דבר אחד אנחנו יודעים – הילד חולה. ואומלל. וכואב לו. וגם לנו.

הדבר הכי קשה בילד חולה, ובמיוחד בתינוק חולה, הוא חוסר האונים הגדול בגלל חוסר היכולת לטפל במחלה ואפילו להבין מה לעזאזל הבעיה. כשהייתי קטנה, אני זוכרת שבכל פעם שלא הרגשתי טוב אמא שלי הייתה אומרת שאני אעביר את הכאב אליה. וואו, כמה שהייתי רוצה שימציאו את המכשיר שיעביר את הסבל של התינוק שלי אלי! אז פשוט הייתי לוקחת אקמול, שותה מרק, נכנסת למיטה לכמה ימים ויאללה בחזרה לשגרה.

אבל הרגע הכי קשה שהיה לי השבוע דווקא לא היה באמצע אחד הלילות בהם התהלכתי כזומבית לחדרו של דניאל כשהוא שוב התעורר בצרחות וגם לא כשהייתי צריכה להרגיע אותו במשך כמה שעות של בכי עצוב ובלתי פוסק. לכל אלה כבר התרגלתי מזמן. הרגע הכי קשה שהיה לי השבוע היה בבוקר יום ראשון, כשהייתי צריכה לעשות ג'אגלינג כמעט בלתי אפשרי בין התינוק החולה שלי לבין העבודה המאד בריאה שלי.

נכון, אני (עדיין) לא מנכ"לית וגם לא מנתחת מוח, אבל תנו לי להגיד לכם: לענות למיילים ולכתוב 20 הודעות לעיתונות ומאמר בשעה הבודדת שהילד סוף סוף הצליח לישון בה, זו חתיכת משימה לא פשוטה. וגם לעשות שיחות עם לקוחות ולתאם ראיונות רדיו כשהטלפון דחוק בין האוזן לצוואר, יד אחת מחזיקה תינוק רעב על סף בכי והיד השנייה מנערת בקבוק – גם זה לא בדיוק פיקניק.

וככה, למרות שמאז ומעולם היו לי שאיפות לקריירה מצליחה ותובענית, פתאום התחלתי לחשוב שאני בכלל צריכה לעזוב את העבודה ולהישאר עם הילד בבית, לפחות עד שהוא יהיה בן 16. כי איך זה בכלל אפשרי לעבוד במשרה מלאה פלוס ובמקביל לזכות בכבוד הקולגות כשאני צריכה לנתק שיחת טלפון חשובה כי הילד בדיוק התעורר או לא לענות לשיחות מהבוס כי אני נכנסת עם התינוק לרופא?

באותו הבוקר, שתי מחשבות הטרידו את מנוחתי: מתי הבן שלי יבריא ויחזור להיות החייכן שהוא ומתי אני כבר אוכל לחזור לעבוד כמו שצריך כדי לסיים את אלפי המשימות שיש לי?

ואז הבנתי: עצם העובדה שבסיטואציה הזו בכלל חשבתי על העבודה וניסיתי לשדר עסקים כרגיל, מוכיחה שלא רק שבטח ובטח אני עדיין רוצה להיות אשת קריירה מדופלמת, אלא גם שאני אהיה אחת מוצלחת במיוחד – כי אין אף אחד בעולם הזה שמסוגל לג'נגל בין כמה משימות בו זמנית כמו אמהות שממשיכות לעבוד במשרה מלאה גם כשהילד שלהן חולה. אז מכאן אני פונה לכל האמהות המתוסכלות: אתן חזקות וגדולות מהחיים וגם אם בא לכן לעצור שנייה ולבכות זה בסדר והכי חשוב – זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ייגמר. באחריות.