הילדים שעשו לי את היום
היום ישבתי והמתנתי על ספסל בגינה מחוץ לגן של בתי.
לידי היתה חבורת של 5 ילדים, בנים ובנות, בכיתות א'-ג' להערכתי.
הייתי עסוקה במענה להודעות ולמיילים, אבל משהו אצלם צד את עיני והייתי חייבת להפסיק.
אז התחלתי להתבונן ולהקשיב למה שקורה שם.
מה אגיד לכם? החבורה הזאת עשתה לי את היום!
אחת הבנות בכתה.
היא ישבה שפופה, עצובה, דמעות זולגות על לחייה.
היא איבדה את היומן האישי שלה, זה שהיא כותבת בו דברים כמוסים, והיא פחדה שמי שימצא אותו יקרא את מה שכתוב בו.
אז אחת הבנות האחרות ליטפה אותה.
והשניה חיבקה אותה.
אחד הבנים הציע לה מה לעשות כדי שמי שמוצא לא יחטט בו, והשני סיפר לה על דברים אחרים שאיבד.
הם שוחחו במשך 10-15 דקות. מיוזמתם, בלי אף מבוגר בשטח שיתווך עבורם ויעזור להם.
הם השתתפו בכאבה, נתנו לה עצות כיצד להתגבר, תמכו בה, אף אחד מהם לא קם בזמן הזה.
הם פשוט היו שם איתה.
זה היה מפגן של אמפתיה, של דאגה לאחר, של הבנה אנושית.
ומשם הם הלכו לשחק, יחד.
והיא התעודדה מעט והצטרפה אליהם.
אחרי שנרגעתי מהשמחה שהציפה אותי, התחלתי לחשוב.
חשבתי על כמה שהאמפתיה חסרה בחיינו, כמבוגרים.
על כמה המרדף היומיומי אחרי הזמן שלנו גורם לנו לשכוח לפעמים לעצור, להתבונן, להגיב.
וחשבתי על כמה הכרה ברגש והבנה עושות לנו טוב,
כמה מילה טובה אחת יכולה לעשות למישהו אחר את היום.
ולא רק במצבים לא טובים, אלא גם כשטוב ונעים.
כמה זה נעים ומעודד לקבל מילה טובה, סתם ככה.
אפשר ללמד וללמוד אמפתיה.
האמפתיה, אותה היכולת לשים עצמנו בנעליהם של אחרים, להבין את נקודת מבטם ואת החוויה שלהם, היא יכולת נרכשת.
והיא כל כך חשובה; היא תורמת למי ולמה שאנחנו, היא מחזקת את היכולות הבינאישיות שלנו, היא מלמדת אותנו לבטוח בעצמנו ובאחרים, היא משפיעה על איך שאנחנו תופסים את העולם, עוזרת לנו להבין מצבים חברתיים ולהסתגל אליהם.
אמפתיה הופכת את החברה שלנו לטובה יותר, חיובית יותר, נעימה יותר.
אמפתיה אצל ילדים מתחילה בחוויה האישית שלהם;
כשילדינו חווים אותנו אכפתיים, מתעניינים, מסתכלים בעיניים ולא במסך,
מכירים בהצלחות ובקשיים ומדברים עליהם,
סלחניים כלפיהם, כלפי אחרים, ולא פחות חשוב מזה- כלפי עצמנו,
כשהם רואים אותנו נותנים כתף ולא עומדים מנגד מול מצוקה של אחרים, או אפילו רק אומרים שלום, מתייחסים, מתקשרים.
אז הם לומדים להיות אמפתיים, פשוט כי זה הופך להיות חלק מהיומיום שלהם.
זה אפשרי. חבורת הילדים הנהדרים האלה, שאין ספק שההורים שלהם עושים עבודה טובה, היא לא יחידה.
כדי לראות עוד כאלה צריך רק ליצור את ההזדמנויות האלה, שמאפשרות שיחה, וזה יבוא.
איך יוצרים הזדמנויות כאלה?
מצמצמים את נוכחות הסמארטפונים בחייהם ומלמדים אותם להיות נוכחים בכל מקום שבו הם נמצאים, להקשיב, להתבונן, להגיב.
מכאן זה נהיה פשוט יותר.
ואיך זה אצלכם? איך הילדים שלכם מבטאים אמפתיה? מוזמנים להגיב ולשתף :)
פנינה קסטיאל, הדרכת הורים
052-4689764
