חופש וצחוק? הצחקתם אותי!

האמת, כשאני חושבת על מחירים של כמעט אלפיים ש"ח לקייטנה לכל ילד, על שעות מסך אינסופיות, על ילדים משועממים שחושבים, משום מה, שזה התפקיד שלי להעסיק אותם (אז מה עם קוראים לי "אמא"), לא בא לי לצחוק - אני נוטה קצת יותר לכיוון השני.

בכי ורחמים עצמיים לקראת החודשיים הקרובים יתקבלו בברכה.

אבל מה לעשות, המשימה שלי היא לכתוב פוסט "תודה על הצחוק" שקשור לחופש הגדול, אז הפוסט הזה יוקדש לצחוק ולא לבכי (את הדמעות אשמור לעצמי ואבכה כבר לבד בחושך).

ועכשיו קצת ברצינות,

בעיני החופש הגדול הוא הזדמנות נפלאה לזמן משפחתי.

זמן שכזה, כן, כן, גם עם הריבים והכעסים והדחיפות וה"אמא הוא עשה לי" ו"אבא תגיד לה", הוא זמן של קשר ותקשורת.

פעם, לפני המון שנים גם אני חשבתי שהחופש הגדול הוא סיוט ואז עשיתי שינוי מחשבתי.

אפילו כתבתי על זה כאן: "תפסיקו להפחיד אותי - אני יכולה לא רק לשרוד את החופש אלא גם להינות"

יש משפט מקסים שאומר שאדם, יותר מהכל, הוא אוסף החוויות שלו. בעיני, חופשים - והחופש הגדול בפרט מאפשר לי לצבור חוויות עם הילדים שלי, חוויות, שרובם, דרך אגב, מתועדים בלב ולא במצלמה או בפייס כי חלק מלהיות נוכחת זה להיות בעיניים ולא מאחורי גוף זר כלשהו.