פורים ראשון שלי

תענית אסתר, 27 בפברואר 1991, חולון.

בוקר יום רביעי קריר ומעט גשום, לכאורה עוד יום רגיל בשבוע.

אני מתארגנת ללימודיי בכיתה א' ומסדרת בתיק את המחברות והקלמר הצבעוני שלי.

במטבח, סבתי יבגניה ז"ל מכינה לי כריך עם 2 פרוסות לחם וביניהן חתיכת נקניק ומלפפון פרוס.

הוריי, כהרגלם, יצאו בשעה מוקדמת יותר לעבודותיהם.

אני כמעט מוכנה, מסיימת לשרוך את נעליי הספורט שקיבלתי בירושת יד שניה מאחת המשפחות, להן מנקה אימי את הבית.

באוקראינה, הייתה אימי פסנתרנית בעלת השכלה אקדמית גבוהה, ובעבודתה, הייתה מארגנת ומנהלת ביד רמה את כל החגים וההופעות בגן הילדים בו עבדה.

כאן, במדינת ישראל, "בארץ שלנו", עובדת אימי ב"משק בית" במילים מתוחכמות, ובמילים פשוטות יותר - ב"ניקיון".

קשיי השפה, הבדלי התרבות העצומים בשילוב עם יוקר המחייה הובילו אותה ואת אבי לקחת כל עבודה שלא תהיה, ללא קשר להשכלתם הגבוהה, כבודם העצמי או אף לשכר הזעום שהוצע להם.

"הכל כשר" בכדי שיוכלו לגור באזור "מכובד" ולפרנס אותי, את אחותי הגדולה, סבתי, סבי והכלבה שלנו ג'רי, שעלו איתנו ארצה לפני חודשים בודדים.

אני אורזת את הכריך במפית ושקית, מכניסה לתיק הגב שלי, עונדת לצווארי את מפתח הבית, נפרדת מסבתי בנשיקה ויוצאת, סוגרת אחריי את דלת העץ הגדולה המהווה את הכניסה לבית הפרטי אותו שכרו הוריי בשכונה במרכז חולון, טרם השכילו להבין כי דירה קטנה תתאים יותר ליכולתם הכלכלית החדשה.

כבר בצעדיי הראשונים בשטח גינת הבית, עוברת בי צמרמורת קרירה, אני רוכסת את המעיל האדום - לבן המשובץ שלי עד לפתח צווארי ומחליטה להחיש את צעדיי אל בית הספר, בתקווה שההליכה המהירה תחמם אותי.

"איזה יום מוזר" אני חושבת לעצמי, "כאילו לא באמת התעוררתי ואני עדיין בחלום.." ממשיכה להרהר.

"כולם מסביבי לבושים נורא משונה היום" מפציעה לה עוד מחשבה בעניין...