פורים ראשון שלי

תענית אסתר, 27 בפברואר 1991, חולון.

בוקר יום רביעי קריר ומעט גשום, לכאורה עוד יום רגיל בשבוע.

אני מתארגנת ללימודיי בכיתה א' ומסדרת בתיק את המחברות והקלמר הצבעוני שלי.

במטבח, סבתי יבגניה ז"ל מכינה לי כריך עם 2 פרוסות לחם וביניהן חתיכת נקניק ומלפפון פרוס.

הוריי, כהרגלם, יצאו בשעה מוקדמת יותר לעבודותיהם.

אני כמעט מוכנה, מסיימת לשרוך את נעליי הספורט שקיבלתי בירושת יד שניה מאחת המשפחות, להן מנקה אימי את הבית.

באוקראינה, הייתה אימי פסנתרנית בעלת השכלה אקדמית גבוהה, ובעבודתה, הייתה מארגנת ומנהלת ביד רמה את כל החגים וההופעות בגן הילדים בו עבדה.

כאן, במדינת ישראל, "בארץ שלנו", עובדת אימי ב"משק בית" במילים מתוחכמות, ובמילים פשוטות יותר - ב"ניקיון".

קשיי השפה, הבדלי התרבות העצומים בשילוב עם יוקר המחייה הובילו אותה ואת אבי לקחת כל עבודה שלא תהיה, ללא קשר להשכלתם הגבוהה, כבודם העצמי או אף לשכר הזעום שהוצע להם.

"הכל כשר" בכדי שיוכלו לגור באזור "מכובד" ולפרנס אותי, את אחותי הגדולה, סבתי, סבי והכלבה שלנו ג'רי, שעלו איתנו ארצה לפני חודשים בודדים.

אני אורזת את הכריך במפית ושקית, מכניסה לתיק הגב שלי, עונדת לצווארי את מפתח הבית, נפרדת מסבתי בנשיקה ויוצאת, סוגרת אחריי את דלת העץ הגדולה המהווה את הכניסה לבית הפרטי אותו שכרו הוריי בשכונה במרכז חולון, טרם השכילו להבין כי דירה קטנה תתאים יותר ליכולתם הכלכלית החדשה.

כבר בצעדיי הראשונים בשטח גינת הבית, עוברת בי צמרמורת קרירה, אני רוכסת את המעיל האדום - לבן המשובץ שלי עד לפתח צווארי ומחליטה להחיש את צעדיי אל בית הספר, בתקווה שההליכה המהירה תחמם אותי.

"איזה יום מוזר" אני חושבת לעצמי, "כאילו לא באמת התעוררתי ואני עדיין בחלום.." ממשיכה להרהר.

"כולם מסביבי לבושים נורא משונה היום" מפציעה לה עוד מחשבה בעניין...

אני ממשיכה לצעוד, ספק מתבוננת, ספק בוהה בילדים הצועדים מלפניי ומצדדיי.

כמעט כל הילדות לבושות שמלות ארוכות, נפוחות ומקושטות, מעוטרות מלמלות ותחרות בצבעים מרהיבים בגווני ורוד וסגול, לראשן כתרים מנצנצים, בידן האחת שרביט כלשהי ובידן השנייה מארזים מרשרשים ומאוד מסקרנים בעיניי...

והבנים, הו הבנים! לפתע כולם לבושים כנינג'ות, חיילים, שוטרים ואפילו ליצנים! חבושים בפיאות צבעוניות, אפים אדומים בעוד שצבעים מצחיקים מעטרים להם את הפנים, וגם להם, מארזים וסלסלאות, מרשרשים ומקושטים לא פחות מאלו של הבנות!

"מוזר... מוזר ומסקרן מאוד!" חושבת לעצמי...

פעורת עיניים, לא ממש מבינה "מה קורה היום", ממשיכה לצעוד לבית הספר.

בתמונה: אני, כמה חודשים לפני עלייתנו ארצה

בהגיעני למגרש הכניסה לבית הספר, אני מתיישבת על הרצפה לצד בני כיתתי שלמרבה הפלא לבושים גם הם, מאוד מוזר היום.

כך זה נהוג בבית ספר "רמז" בו אני לומדת, בפתיחת כל יום לימודים, כולנו יושבים על הרצפה, כל כיתה יחדיו ושרים "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד...".

עוד לא חולפת לה דקה מרגע הצטרפותי לשירה הקבוצתית ואחת המורות מזנקת עליי בהפתעה.

הבעת פניה המומה ונבוכה כאחד... היא נראית אבודה לרגע אך מיד מתעשתת, "בואי איתי מהר!" אומרת לי ומושכת בידי מעלה.

אני מתרוממת בעזרת אחיזתה בזרועי, מספיקה להבחין כי מכל הילדים שהתלבשו היום כל כך מוזר, עיניי כולם במגרש נשואות דווקא אליי.

מעט נבוכה מהסיטואציה, משמיטה את מבטי ומדדה אחרי המורה, לוחצת את ידי חזק בידה...

כשאנו מגיעות סופסוף לחדר המורים, פניי כבר מלאות דמעות, אני בוכה בשקט ולא מצליחה להפסיק.

המורה מתכופפת אליי, היא שקטה, כנראה לא מצליחה למצוא מילים מתאימות לסיטואציה...

היא מתחיל לדמוע בעצמה וגרונה נראה חנוק, היא מסתובבת למשוך אליה את תיקה התלוי על אחד הכיסאות, שולפת ממנו תיק איפור קטן ופותחת את רוכסנו.

היא מנגבת את דמעותיי בנייר טואלט שמצאה על שיש מטבחון חדר המורים ומתחילה במלאכה.

היא מאפרת את פניי כפני כליצן.

מדהים כמה פלאים יכול לחולל אודם אדום בוהק ועפרון עיניים שחור, גם עבור ילדה קטנה בת 6.

את שאר היום מרגע זה איני זוכרת עד היום.

הדבר הבא שאני זוכרת אחרי הוא שחזרתי הביתה בוכה לזרועותיה של סבתי.

זוכרת שהתביישתי.

התביישתי בהיותי שונה,

התביישתי בהיותי זרה,

ובעיקר בהיותי "רוסיה" (כדברי שאר הילדים, במהלך ימות השנה "הרגילים").

פורים ראשון שלנו כהורים, שנת שליחות בסנט פטרסבורג, 2016

פורים 1992:

בפורים הבא אחריו, רכשו עבורי הוריי תחפושת של מלכת אסתר, מנצנצת וצבעונית, כיאה לרוב בנות כיתתי.

הם השקיעו ממירב כספם לקנות לי גם משלוח מנות "יוקרתי" כדברי המוכר בקיוסק השכונתי, המשלוח עלה כ 80 ש"ח, סכום בלתי מבוטל לתחילת שנות ה – 90, במיוחד לעולים חדשים.

זו הייתה סלסלה מלאה בכל טוב: שוקולדים מכל מיני סוגים וגדלים, וופלים במיני טעמים, מרמלדות, גומיות צבעוניות אכילות, אוזני המן, רעשן, ובועות סבון.

כשהגיע שלב החלפת משלוחי המנות בין בני כיתתי, "תמורת" משלוח המנות החגיגי שרכשו הוריי, קיבלתי משולש קרטון קטן למדי, בו הייתה אוזן המן, רעשן וופל בודד בטעם לימון.

כשהגיע הערב והוריי חזרו מעבודותיהם, הם התעניינו לשמוע איך היה הפורים שלי השנה, כילדה "ישראלית", ובעיקר, מאוד הסתקרנו לראות את משלוח המנות אותו קיבלתי אני.

כשראו את משולש הקרטון הקטן שהבאתי מחדרי, נפלו פניהם.

איתן בפורים השני בחייו, צילום: סטודיו ג'ני קשת, 2017

הם הביטו עליי ולא ידעו מה לומר... ספק חשו עצמם מרומים עבור בתם, ספק היו נבוכים על שקנו אולי "משהו גדול מידי..."

אני זוכרת את עצמי עומדת מולם, בסלון הגדול וחצי הריק, בדירה ששכרנו בשנה השנייה שלנו בארץ, מעט בוכה, הפעם על האכזבה, ובעיקר ממבטיהם הנבוכים זה על זו ועליי....

לאחר דקות אחדות, זוכרת את עצמי, מנגבת את הדמעות ומסבירה להם שאולי למי שהכין את המשלוח אין כל כך כסף ושזה "הכי טוב" שהוריו הצליחו לרכוש עבורו, ושאני באמת שמחה על המשלוח שקיבלתי.

ובאמת שמחתי.

אולי כי הוא היה מפתיע (ומה עוד בעצם צריכים ילדים בני 7...?)

אולי כי הוא היה צבעוני,

ואולי כי סופסוף, אחרי שנה וחצי בארץ, לראשונה, לא הרגשתי כל כך שונה.

את בניי: איתן בן השנתיים ו 10 חודשים ועידו בן ה 3 חודשים, אני שמחה לגדל כ"ישראליים לכל דבר" ויחד עם זאת, איני שוכחת מהיכן הגעתי וכמה קשה עבדו הוריי כדי להעניק בידיי את הכלים והיכולות אשר הפכו אותי למי שאני היום.

חשוב לי לחנכם לערכי צניעות ונתינה, בדיוק כמו המורה ההיא, ב"פורים הראשון שלי", בשנת 1991, שזיהתה את המצוקה שלי עוד לפני שהבנתי אותה בעצמי וניסתה להפוך את המר למתוק.

פורים ראשון שלנו בהרכב של 4 נפשות, פארק כפר סבא, 2018

תודה שקראתם אותי,

מוזמנים לשתף בחוויות פורים שנחקקו בזיכרונכם,

מאחלת לכם שכל השנה שלכם תהיה צבעונית ושמחה, לפחות כמו חג פורים 😊

______________________________________________________________

טלי אהרון - מתרגמת חלומות של אנשים לאירועים במציאות ובלוגרית

מוזמנים לבקר בבית הוירטואלי שלי

או בעמוד הפייסבוק של המיזם שלי

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים