השנה הראשונה שלי כאמא

אתמול שוב שמעתי אותה בוכה כל הלילה, את התינוקת מאחד הבניינים ממול. זה לא עצבן אותי, זה לא הפריע לי, זה פשוט עשה לי קווץ' גדול בלב. כל כך הזדהיתי עם האמא, שממש הצלחתי להרגיש את התסכול שלה, העצבים שלה ואת החוסר אונים שלה.



ממש לא פשוט...



גם אני הייתי שם.

הייתי כל כך מותשת ועסוקה ברחמים עצמיים שרוב הזמן לא הצלחתי ליהנות מכל הדברים הקטנים והטובים שקרו מסביב. השנה הראשונה שלי בתור אמא הייתה קשה ומתישה, כל מה שרציתי זה שמישהו יבוא ויציל אותי, אפילו ליום אחד כדי שאני אוכל לישון ולהתאושש. אני זוכרת איך הייתי מדמיינת שאני הולכת לבד לסופ"ש במלון , מזמינה ארוחות לחדר, עושה אמבטיות ארוכות וישנה – זה באמת כל מה שייחלתי לו באותה תקופה.


המעבר להיות אמא היה חד מידי בשבילי, אני מניחה שלא עמדתי על המשמעות המלאה ועל גודל האחריות שפתאום נפלה על כתפיי. עד היום אני לא כל כך מבינה למה זה קרה, הרי הכי רציתי בעולם כבר להיות אמא, חיכיתי לזה כל כך, קראתי ספרים, קיננתי ומה לא?

נראה לי שפשוט חייתי באשליה שזה קלי קלות – בסך הכל תינוק קטן שאוכל וישן לא?

אני חושבת שחלק מהתפיסה שלי הייתה מוטעית בגלל שזה נראה כל כך קל אצל אחרים, הרי לא באמת מספרים לך על הקשיים, על החרדות, על האחריות והדאגות שלא נגמרות לעולם ובטח שאף אחת לא מזכירה את התחושה של אובדן העצמי – שאת כל כולך עסוקה בתינוק הקטן ומאבדת את עצמך לגמרי.


הדור של האימהות שלנו הוא דור של סופר-מאמאות בעיני: הן הצליחו לעבוד במשרה מלאה (או אפילו שתיים) , טיפלו ב-3-4 ילדים, החזיקו את כל הבית מתוקתק כולל ארוחות, ועוד נשאר להן זמן לטייל עם המשפחה בסופ"ש. ומה לגבי הסבתות? אלו שגידלו 7 ילדים, החזיקו את הבית ואפילו חלקן עבדו? ומ-2 הדורות האלו לא תשמעו תלונות על הקושי, להיפך – תשמעו שבחים כמה שילדים זה שמחה ושצריך להביא לפחות 5, ותשמעו הטפות שהן הצליחו לעשות הכל בלי עזרה והן הסתדרו, לא כמו הדור שלנו המפונק שיש לנו רק תינוק אחד ואנחנו קורסות.

אמא וסבתא - סופר מאמות מהדור הישן שמתקתקות את