השנה הראשונה שלי כאמא
אתמול שוב שמעתי אותה בוכה כל הלילה, את התינוקת מאחד הבניינים ממול. זה לא עצבן אותי, זה לא הפריע לי, זה פשוט עשה לי קווץ' גדול בלב. כל כך הזדהיתי עם האמא, שממש הצלחתי להרגיש את התסכול שלה, העצבים שלה ואת החוסר אונים שלה.
ממש לא פשוט...
גם אני הייתי שם.
הייתי כל כך מותשת ועסוקה ברחמים עצמיים שרוב הזמן לא הצלחתי ליהנות מכל הדברים הקטנים והטובים שקרו מסביב. השנה הראשונה שלי בתור אמא הייתה קשה ומתישה, כל מה שרציתי זה שמישהו יבוא ויציל אותי, אפילו ליום אחד כדי שאני אוכל לישון ולהתאושש. אני זוכרת איך הייתי מדמיינת שאני הולכת לבד לסופ"ש במלון , מזמינה ארוחות לחדר, עושה אמבטיות ארוכות וישנה – זה באמת כל מה שייחלתי לו באותה תקופה.
המעבר להיות אמא היה חד מידי בשבילי, אני מניחה שלא עמדתי על המשמעות המלאה ועל גודל האחריות שפתאום נפלה על כתפיי. עד היום אני לא כל כך מבינה למה זה קרה, הרי הכי רציתי בעולם כבר להיות אמא, חיכיתי לזה כל כך, קראתי ספרים, קיננתי ומה לא?
נראה לי שפשוט חייתי באשליה שזה קלי קלות – בסך הכל תינוק קטן שאוכל וישן לא?
אני חושבת שחלק מהתפיסה שלי הייתה מוטעית בגלל שזה נראה כל כך קל אצל אחרים, הרי לא באמת מספרים לך על הקשיים, על החרדות, על האחריות והדאגות שלא נגמרות לעולם ובטח שאף אחת לא מזכירה את התחושה של אובדן העצמי – שאת כל כולך עסוקה בתינוק הקטן ומאבדת את עצמך לגמרי.
הדור של האימהות שלנו הוא דור של סופר-מאמאות בעיני: הן הצליחו לעבוד במשרה מלאה (או אפילו שתיים) , טיפלו ב-3-4 ילדים, החזיקו את כל הבית מתוקתק כולל ארוחות, ועוד נשאר להן זמן לטייל עם המשפחה בסופ"ש. ומה לגבי הסבתות? אלו שגידלו 7 ילדים, החזיקו את הבית ואפילו חלקן עבדו? ומ-2 הדורות האלו לא תשמעו תלונות על הקושי, להיפך – תשמעו שבחים כמה שילדים זה שמחה ושצריך להביא לפחות 5, ותשמעו הטפות שהן הצליחו לעשות הכל בלי עזרה והן הסתדרו, לא כמו הדור שלנו המפונק שיש לנו רק תינוק אחד ואנחנו קורסות.
אמא וסבתא - סופר מאמות מהדור הישן שמתקתקות את כל העולם
אז למה אנחנו קורסות בעצם? באמת זה כי אנחנו מפונקות? יכול להיות שבאמת קשה לנו יותר בגלל שהתרגלנו לחיים כל כך טובים בבית הורינו? אולי. אני מניחה שיש לזה חלק, כי בכל זאת אנחנו דור שגדל בצורה אחרת – לא היינו צריכות לדאוג לעבודה ופרנסה ומשמעת עצמית מגיל צעיר. החיים שלנו היו די קלים וכללו חוגים, חברים, בילויים, טיולים אחרי צבא, לימודים ותארים, אינסוף דייטים ולבסוף לקראת גיל 30 חתונה – הכל התאחר, וכך מנגנונים שהתפתחו בגיל צעיר אצל האימהות שלנו התפתחו אצלנו מאוחר או אולי אפילו לא קיימים.
המעבר החד הזה בין בחורה/אישה עצמאית שדואגת רק לעצמה, שלא מתכננת הרבה קדימה, שנהנית מהעולם – לאמא שפתאום מוגבלת כמעט בהכל (לפחות בחודשים הראשונים) הוא בעיני סיבה נוספת לקושי שאנחנו חוות. כל כך פיתחו אצלנו את הפמיניזם, את 'העולם שלך אז תכבשי אותו', 'את יכולה לעשות הכל' – ופתאום את מוצאת את עצמך כלואה בבית כמה חודשים – איך לא תרגישי ירידה בערך העצמי? איך לא תכעסי? את מאבדת את האישיות שלך לגמרי ואת צריכה להבין פתאום שוב מי את ולבנות את עצמך מחדש בתוספת התואר אמא – וכל זה כשאת סחוטה מעייפות ומריחה כמו פליטות...
כל מה שאת באמת רוצה זה להיות את שוב ובעיקר לנוח ושהעולם יחכה - זה לא עושה אותך אמא רעה!
השנה הראשונה להיותי אמא הייתה חוויה מטלטלת. לא הייתי בדיכאון של אחרי לידה, אבל אני בהחלט יכולה להבין למה זה קורה יותר ויותר. החוויה הזו זעזעה אותי כל כך שלקח לי הרבה זמן לרצות להיות שוב בהריון. וגם עכשיו, כשאני מצפה לילד נוסף, אני לפעמים נזכרת בקושי שלי ומתחילה לחשוש – והפעם מהנודע.
אז מה הייתי רוצה שיגידו לי כאמא חדשה וטרייה? את כל האמת:
שזה קשה, שזה מעייף, שזה מתיש.
שזו המון אחריות שלפעמים תרגיש גדולה עלייך.
שזה אומר בהכרח לשים את עצמך בצד לכמה חודשים – ושכדאי להתכונן לזה מראש ופשוט לקחת חופש מעצמך.
שכסף פותר הרבה בעיות אז להתכונן גם לזה מראש – בייביסיטר, יועצות הנקה ושינה ומטפלת.
שלמרות שזה הילד הראשון ואת כולך בהיסטריה ובדאגה טוטאלית – צריך לדעת להרפות ולתת גם לאחרים לטפל בו כדי שאת תוכלי לנוח (כן, גם אבא צריך לקום בלילה) .
שלבקש עזרה לא מעיד על חולשה - את צריכה עזרה, רוצה לישון כמה שעות? צריכה שיכינו לך אוכל? תבקשי בלי להתבייש ובלי לחשוב פעמיים.
ולסיום כמה מילים אופטימיות - זה נכון מה שאומרים, הזמן באמת עושה את שלו. כולנו מתרגלות לחיים החדשים ולסטטוס החדש שלנו, וברגע שאנחנו חוזרות לעצמנו (אצל רובנו זה מתבטא בחזרה לעבודה ולשגרה מוכרת) אז הכל פשוט מסתדר מעצמו.
אני כן חושבת שההכנה מראש היא המרכיב העיקרי והחשוב ביותר שהיה חסר לי לאחר הלידה הראשונה ולכן חוויתי את המפגש הראשון עם האמהות בצורה איומה.
אז אם את בהריון ראשון אני ממליצה לך לחשוב ולתכנן איך את רוצה שהשנה הראשונה לאמהות שלך תהיה - תחשבי על פקטורים כמו עזרה במטלות היום יום ובטיפול בתינוק: עזרה מהמשפחה, מחברות, מיועצות שונות ומטפלות, מתכניות שיש לעיר להציע כמו "סירי לידה" ועוד. תחשבי על החזרה שלך לעבודה: כמה זמן את מתכננת את "חופשת" הלידה ומה יהיה אחריה. קחי בחשבון שלפחות שלושה חודשים את תהי עייפה ומותשת, וזה לא הזמן לעשות לעצמך חיים קשים - תנסי לישון כמה שיותר, לטייל, להפגש עם חברות, לצאת עם בעלך ולנקות את הראש מסטרס לא הכרחי - יהיה לזה מספיק זמן בעתיד- תאמיני לי.
