החיים המולטיפוקאליים

מכריי הוותיקים יודעים שאני אשה מבוגרת, וככזו הצטרפתי לאחרונה למעגל חבריי ומכריי המשתמשים במשקפיים מולטיפוקאליים. עכשיו, מישהו מוכן להסביר לי מה זה הקשקוש הזה? כי מסתבר שהחיים המולטיפוקאליים תובעניים למדי ורוויי משימות. כאילו שלא היתה לי מספיק כביסה על הראש עד עכשיו! בסדר, בחלק העליון אני רואה נפלא. בחלק התחתון אני רואה נפלא. אבל האמצע? מה עם האמצע? מה עם לראות טלויזיה בשכיבה, אחת הפעולות החביבות עלי (רצוי תוך קבלת עיסוי בכפות הרגליים)? מה עם לקרוא בשיעור פילאטיס את סדר התרגילים הרשום על הקיר בדיוק במיקום של אמצע המשקפיים? מה עם לזהות את מחיר התפוחים בשוק, שהארגז שלהם בדיוק, אבל בדיוק, לא למעלה ולא למטה, לא רחוק ולא קרוב?

היי אקטיבית!

כי החיים, אם לא אכפת לכם, מתרחשים באמצע. כן, בדיוק שם. ולא רק במשקפיים אלא באופן כללי. לא בפסגות ולא בתהומות. לא רק במה שקרוב אליך ומעסיק אותך ולא רק בעולמות רחוקים, במדינות שכנות ואצל החברים של החברים. לא רק חופשות בחו'ל וקפה עם החברות וגם לא באיזה קרייסס מלחיץ או כשיש חובות בבנק. בסופו של דבר היומיום שלנו מתחיל מצלצול השעון בבוקר (למרות שאני מקפידה להקדים אותו) ועד למפגש המרגש עם הכרית בערב. וביניהם מתקיימת המציאות שלנו, שגרתית ברובה, עם רגעי הצחוק, העצבים, העבודה, הילדים ובל נשכח את הכביסה... אבל המשקפיים שלי לא רוצים שאסתכל לשם. הניחי לזה, הם רומזים לי, ומפתה כל כך להקשיב להם. במקום זה הם ממליצים לי על יעדים ארוכי טווח (ניו יורק 2020 נשמעת לי כמו תוכנית מתאימה) או שאתעסק בקטנות. הניחי לאמצע, הם מייעצים לי. אין שם שום דבר מעניין. ואם משהו מעניין אותך - הואילי נא להזיז את הראש ולהתאמץ. תעשי צעד בעניין, היי אקטיבית. אבל מה לי ולאקטיביות? רק רציתי לשכב על הספה!

רק חבל שאני לא נראית כמוה בסוף יום עבודה, כן? ואין לה בכלל משקפיים!

התפקסי!

בכלל, אחרי בחינה מדוקדקת, נראה לי שהמולטיפוקאל מייצגים את החיים, לטוב ולרע. הרי באמת הכל תלוי לאן את מסתכלת. במשך תקופה ארוכה ידעתי שאני צריכה להחליף עדשות משקפיים. שנה לפחות ראיתי לא טוב ודחיתי את הטיפול בעניין. התרגלתי לכך שכל מה שקרוב אלי מטושטש, והמשכתי לראות במשקפיי העתיקים בעיקר רחוק. וזה היה נפלא! כשרוצים לראות קרוב מורידים משקפיים ומתמקדים, וכשלא רוצים- מרפים. והנה באו המולטי האלה, מחייבים אותי לראות דברים איומים. למשל, נסו אתם לגלות ביציאה מהחניה בעבודה שפיספסתם חתיכת רגל לא זעירה בכלל כשהורדתם שיער -סיפור איימים שקרה במציאות. פעם במקרה כזה היתי הולכת לעבודה שמחה וטובת לב, לא מודעת אפילו לגודל האסון/פדיחה. ואולי זה עדיף על פני לגלות את זה רגע אחרי שחנית במשרד . ומה עכשיו? למה אתם שמים מולי זכוכית מגדלת? אולי אני מעדיפה להעלים עין? אולי נח לי לא להתפקס בחיים, לשחרר, להעלם. להגיד 'סליחה, לא ראיתי!'?

אהה, לא ולא. העידן המולטיפוקאלי מחייב מבט מפוקס ומאומץ על החיים, בלי יכולת עצימת עיניים. כלומר כן, אפשר לעצום אותן, אבל אז לא אראה לא קרוב, לא רחוק ולא נעליים (אם כי עכשיו, בעיניים עצומות, אני רואה נעלי לכה צהובות, עקב סיכה. או עקבים מטאליים? טוב, זו שיחה אחרת).

התיישרי!

לצערי אני נתקלת גם במצבים הפוכים. עברו חודשיים מאז שקיבלתי את המשקפיים ועדיין יש רגעים בהם בדיוק כשאני רוצה לראות היטב- הכל מיטשטש לי, גם בתחום המשקפיים וגם בחיים. רק השבוע ניהלתי שיחה צפופה עם בן הזוג ובמהלכה הבנתי שהוא הולך ומיטשטש לי, ככל ששיניתי זווית ישיבה. נאלצתי להתיישר לעמדה ברורה, גם מבחינת תנוחת הישיבה וגם מבחינת טענותיי בשיחה. ועוד לא דיברנו על תכניות, מחשבות, לבטים - גם שם מדי פעם אני מתבלבלת ולא רואה עובדות ברורות (אשמח לשתף אתכם - אבל בואו נעשה את זה אחד על אחד. לא כאן, קבל עם וגוגל). איני יודעת אם אי פעם אתרגל למשקפיי החדשים. בנתיים, אם איני מחייכת אליכם ברחוב בבקשה אל תעלבו ממני. כנראה שבאתם לי לא טוב. מבחינה מולטיפוקאלית כמובן.

רותם גלעד דורמן. מטושטשת מחוסר שינה ומשקפיים פרובלמטים

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע