לא מרגישה על הגובה

חלק א- טיסה הלוך אולי אלה מילותי האחרונות. חבל, תאמינו לי, יכולתי לחלוק אתכם כל כך הרבה סיפורים מעניינים. לאחרונה אני שומעת דברים שיסמרו את שיערכם. למה מילים אחרונות? כי הנה אני יושבת בשורה 30 במטוס של איזי ג'ט (יש 31 שורות, מיינד יו). המטוס תיכף יתחיל להאיץ לקראת המראה. כבר ציינתי שאני פוחדת לטוס? אני משקשקת. אני רועדת. אני בחרדה איומה. יושבת באצבעות משולבות - כל האצבעות שאני יכולה. פעם גם נהגתי להסביר ולשתף את שכניי לטיסה בהיסטריה שלי ואף נתתי להם יד , בין אם הכרתי אותם ובין אם לא (בחיי. לא ממציאה). מאז התבגרתי. או התביישתי. בכל מקרה הטיסה הזו נולדה באקראי ותסתיים , אלי שבשמיים, אין לדעת איך.

כמה ימים לפני הטיסה נפטר אבא של נורית. נורית המתוקה היא החברה הכי טובה שלי. אדם קליל וסימפטי - טוב לי להיות מוקפת כאלה, כשאני אשה מבוגרת, כבדה, מיואשת ולחוצה (אתם ודאי אומרים- על מה היא מדברת? ואני אגיד לכם- האריזה היא הקובעת. וכשאורזים טוב, לא יודעים מה יש בפנים. ולצערי, עניין האריזה מיד ישוב אלינו ובגדול). אז שומעים? אבא שלה נפטר . חשבתי 'הטיסה בוטלה'. החופשה שכל כך חיכיתי לה לא תצא לפועל. לא רציתי לנסוע לבד, אינני הרפתקנית אלא, כפי שהסברתי לכם כבר, חרדתית. אני חובבת גדולה של בני אדם ולא רציתי לטייל לבדי חמישה ימים בצרפת, למרות חיבתי העזה לגבינות ובגטים. אבל נורית התגלתה כיוצאת דופן ומעט מוזרה והחליטה לטוס, באמצע השבעה. הימים שלפני הטיסה התאפיינו בשלל בעיות ותקלות, החל ממחלות ומכאובים של הילדה, פרוייקט שאינו נגמר בעבודה וכן גורת חתולים בת שבועיים שמצאתי ברחוב וכמובן הייתי חייבת להביא הביתה (עד שנזכרתי שאני טסה לחו'ל ובעלי עשוי שלא להעריך את הפרוייקט המיילל שהבאתי לו. הגורה שוגרה לאומנה, יום לפני הטיסה, בשעת לילה מאוחרת).

בבוקר, בדרכי לשדה, עוד אנקדוטות קטנות וקסומות. למשל, כשפספסתי את הרכבת. הידד! עוד חצי שעת המתנה כייפית בתחנת ההגנה המטופחת והיפה כל כך. או שכשהגעתי לשדה פניתי כמו נעל לטרמינל לטיסות פנים, מתפלאת, היכן עמדות הבידוק? היכן החברה שלי? לאן נעלמה? ולא סיימנו לא סיימנו! יושבת הבתאדם בדיוטי ולא מצליחה לסגור את הטרולי. איזה זכר ישראלי ממוצע (אמיר מגדרה, אנו מודות לך, או שלא מודות לך) מתנדב לעזור, הכל נסגר, אבל אבוי, רגע אחכ הרוכסן מתפקע. וזהו. משבר האריזה בעיצומו. מנסה למשוך מכאן- כלום לא זז. מנסה מצד שני- ממש לא. כאן נשברתי. המזוודה תקועה במצב ביניים. אי אפשר לפתוח, אי אפשר לסגור. וגרוע מכל- אי אפשר למשוך את תיק הגב שלי החוצה. ומי גר במזוודה? במזוודה בקבוק מים, סלט, מסטיקים, ספר, טישיו, כסף, עיתון ובעצם כל מה שתכננתי שיהיה איתי בטיסה. כככלללל זה תקוע בפנים, אין בא ואין יוצא. והמזוודה כלל לא שלי. קלקלתי לחברה מזוודה. נו, זה מה יש! עולים למטוס עם טרולי חצוי על סף פירוק, כמו נפשי החצויה- לטוס או לא לטוס, זו השאלה.

ואז הקפיצות. הקפיצות! אלה שמרגישים אותן הרבה יותר טוב בשורה 30. מחשבת קצי לאחור. איני רוצה לטוס עוד לעולם, לעולם, לעולם. המטוס מקפץ לו בלי הרף והטייס מסביר שיהיה שייקי כי יש טורבלנס ליד באזל. הידד! אני מוצפת אושר. גם חצי כדור וואבן שבלעתי מראש- תודה לאל שהשכלתי לקחת אותו לפני אפיזודת המזוודה- לא מועיל. כבר ציינתי שאני חרדתית? כל אנשי הצוות תוחקרו על ידי באופן אישי למה הכוונה בשייקי, איך יהיה מזג האוויר, האם זה בטיחותי לטוס, מה הסיכוי שנמות ושאר שאלות. לא יודעת, כולם היו חייכנים ואדיבים מאד אך יתכן ותהו לעצמם מה האישה ההיסטרית הזו רוצה מהם. בדרך נס פלאית נחתנו בשלום בבזל, ומשם - אל הטיול ומעבר לו.

חלק ב - טיסה חזור

מחירי איזי ג'ט אטרקטיבים מאד. השעות שלהם קצת פחות. ההסעה מהמלון משדה יוצאת בארבע לפנות בוקר. אני אמנם קמה מוקדם אך בטיול ישנתי כל יום עד שבע (מה ששלוש כוסות יין בערב יכולות לעשות!). למי יש כח לקום בשלוש וחצי ועוד לסיוט הנקרא טיסה? אבל היקום אינו קואופרטיבי ואינו רחמן, לא בתחום הזדקנות העור ולא בתחום שעת הקימה שלי הלילה. כשירדתי ללובי בשעה הקסומה 03:51 הסתבר שכלל איננו רשומות להסעה לשדה. חיכינו לסבב הבא, ועטנו על המונית, כפי שרק ישראליות יכולות לעשות, כולל מעקף אכזרי של הורים גרמניים עם שלוש בנות קטנות. אותנו לא יורידו מכאן! ובשדה כמו בשדה- תורים, המתנה- הכל למען האמת קל יותר כשאת עוד ישנה וגופך ער. 3/4 כדור נגד חרדה לעידוד המוראל ויאללה למטוס, עם הטרולי החדשה שנרכשה בטיול. במפתיע הטיסה חזור היתה חלקה יחסית והדיילת, שזכרה את התלמידה הבעייתית מהטיסה הקודמת, אף פנתה אלי בשמחה וציינה זאת בפניי. לא שלא מתתי מפחד, אבל בהחלט היתה הקלה בסבל. ואולי לטוס כה מוקדם אחרי לילה נטול שינה ולנמנם במטוס זה גם מועיל.

כך או כך תוך שעתיים מהנחיתה הגעתי הביתה, המזוודה נבזזה מיידית על ידי ילדיי (לא היה שם הרבה מה למצוא. אני מביאה מצרפת רק גבינות ושוקולד. ומרשמלו פירות יער. תענוג), ואני טבעתי בהררי הכביסה שחיכו לי בסבלנות כה רבה במשך חמישה ימים. וכאן גם התגלה החלק הקשה והמצער בחופשות בחו"ל- כל כך קצרות הן שמהר מאד הן מאחורייך. ואם אין אופק בנסיעה נוספת זה אפילו עוד יותר קשה. המזל שלי - או חוסר המזל- הוא שתיכננו מבעוד מועד חופשה משפחתית שתתרחש די בקרוב. רק איך אעלה שוב על מטוס? באמת שאין לי מושג..

בתמונה: נורית ואני. היא - רגועה כרגיל, אני - שכחתי לרגע שעלי לעלות על מטוס חזרה לארץ.

ואם יש לכם טיפים איך לא לפחד מטיסות - שאינם כוללים הרצאות של "זה לא מסוכן" - כי בעיני לשבת בקופסת מתכת בשמיים זה לא כזה רעיון גאוני - ספרו לי והצילו נפש אחת בישראל.

רותם גלעד דורמן. פוחדת (גם) מטיסות.

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג
עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square
  • Pinterest Social Icon
אשת השבוע
להורדת ספר המתכונים של סירי לידה

קטגוריות בבלוג