דר. לאה גולדין - אמא מגויסת

אנחנו נפגשות לשיחה אצלה בבית לקראת אירוע שעורכת מועצת נשים כפ"ס עם דר' לאה גולדין בסדרת המפגשים" אשה. השראה". אני משתפת אותה שההחלטה לבוא לראיין אותה היא מבחינתי לפגוש את הפחד הגדול ביותר שלי כאמא לבן חייל.

לקראת הפגישה אתך ביקשתי מהשותפות שלי לבלוג לחשוב על שאלה אחת אותה היו רוצות לשאול אותה אם היו יושבות במקומי. חלק מהשאלות שזורות כאן בתוך הראיון , אך חלקן אמרו שבכלל לא היו מתיישבות בכסא מולך, כי בתור אמא של בן במדינת ישראל המחשבה הראשונה שיש לך כשאת מגלה שאת מביאה לעולם בן היא "והוא ילך לצבא" והתגובה שלה היא "זה החיים שלנו".

אני תוהה אם יש התייחסות שונה כשמדובר באמא של חייל או אבא של חייל?

לאה גולדין אומרת שלדעתה הדאגות זהות , אך הסגנונות שונים וזה בא לידי ביטוי בתגובות כי גבר שהיה בצבא בסיטואציות האלה, שהיום גם נשים כבר יכולות למצוא את עצמן בהן, מתייחס לזה אחרת. ולזה נוסף גם הפרמטר של להרגיע את האמא.

והפחדים?

אני מספרת לה על חלומות שהיו לי כשבני החייל עוד היה ילד קטן על זה שמשהו יקרה לו כשיתגייס. אז חלומות לא היו ולדעתה מה שכיסה על זה היא עובדת היותה דור שני לשואה שמילאו את המחשבות והחלומות מה היתה עושה במציאות כזו שבה אין לה שליטה.

בכלל, היא אומרת ששמחה (בעלה פרופ' שמחה גולדין) אמר שברגע שהגיעו לגיל 18 אין לנו דרך לשלוט בהחלטות של ילדנו , והעובדה שהדר וצור התאומים התגייסו בגיל 20 לאחר מכינה קדם צבאית העצימה את העובדה שזו מציאות שאין לה שליטה עליה.

ולגבי המפגש עם אנשים , היא משתפת אותי שיש משהו שקשה לה במפגש עם אנשים כי היא לא רוצה להשבית שמחות ונותנת לי דוגמא רק מאותו בוקר מפגש רגעי עם שני אנשים כשבאה לסגור מנהלות אחרונות לאירוע שמתקיים מחר. הם שואלים אותה למה היא רצינית. אז היא מחייכת.

הם לא באים על סיפוקם ופוצחים בנאום חוצב שהעולם יפה ותחייכי אליו.