עכשיו בגיל 74 אני יודעת למה עשו עלי חרם כשהייתי בכיתה ג'


מידי פעם כשהייתה נחה עליה הרוח הייתה רוחל'ה בת כתתי בכיתה ג' (ובהמשך גם בד') מכריזה שהגיעה העת ואז ילדי הכיתה היו מחרימים אותי כאיש אחד בחרם שארך ימים אחדים עד שסרה הרוח הרעה ונאספתי שוב מבדידותי לחברת האנוש של ילדי כתתי. אני קבלתי את הדברים משום מה כברורים מאליהם הבנתי שאני משלמת על חטאי הכבדים שלא היה לי פשר מה הם ובימים אלו הייתי מתכנסת, מצטנפת לי כארמדילו בשריון עולמי הפנימי ומתנחמת בקריאה ספרים וברקימת חלומות בהקיץ עד עבור זעם. מעל 65 שנה חלפו מאז ואני עזבתי את עיר מגוריי ויצאתי לדרך חיי הארוכה וזיכרון החרם ומצוקת לבי באותם ימים התערבב בזיכרונות אחרים ונותר לו עזוב ושכוח בין שאר ערמת זיכרונות חיי המצטברת בחדרי לבי. בקייץ בשנה שעברה נפטר לפתע אביה של רבקה אחת מחברותיה של בתי הצעירה שהייתה בנעוריה מבאות ביתנו. מצאתי לנכון לנחמה בימי השבעה והפלגתי באוטובוס וברכבת לבית הוריה בעיר ילדותי. בעת שישבתי בחדר המלא בו ישבה רבקה נכנסה לחדר אישה גדולה ומרשימה נפרדה מרבקה במשפט הנחמה המקובל ויצאה מהחדר לדרכה. קולה של האישה נשמע לי מוכר אך לא הצלחתי למקם מאין ושאלתי את רבקה מי האישה הזאת? שמה יונה השיבה רבקה היא חברה של אמי. יונה היא בת כתתי אמרתי לרבקה קולה נשמע לי מוכר הוספתי ולא זכרתי מהיכן. כעבור דקות אחדות נפרדתי גם אני מרבקה ויצאתי לדרכי. ליד הבית חנתה מכונית ובה אישה שסיימה שיחה עם אישה אחרת שעמדה מחוץ למכונית. לבי אמר לי שהאישה שבמכונית היא יונה. הכנסתי את