גם היום בגיל שבעים ושלוש וחצי אני כמו מיס קרי לא מצליחה להביא שלום לעולם!
מיס קרי צילום מתוך ויקיפדיה
בקיץ ההוא בטיול השנתי בכיתה ח' לפני שישים שנה המורה שלנו נפתלי שטיינברגר נסע אתנו עם שלושים ילדים באוטובוס מרחובות לרמלה ושם הוא עלה אתנו לרכבת ונסענו בין הרים ובין גבעות ירושליימה. בתחנה הראשונה בירושלים הוא צילם אותנו על המדרגות של ימק"א כולנו חייכנו מול השמש והוא עמד מולנו חבוש מגבעת ובידו מצלמה שהביא אותו מגרמניה ואולי גם את המגבעת הביא משם. בתחנה השנייה בקרנו את האח שלו ברחוב עזה שם הייתה לו חנות חשמל מלאנו מים במימיות שהיו תלויות על החגורות שלנו והסתכלנו בקומקומים החשמליים שהיו בחלון הראווה בזמן שהוא דיבר עם אחיו בגרמנית. אחר כך הלכנו ברגל על הגב נשאנו תרמילים בצבע חאקי שהאבות שלנו אולי לא החזירו לצבא ובכל תרמיל הייתה מקופלת גם שמיכת צמר אפורה מגרדת כזאת. אולי גם אותה לא החזירו לצבא. הלכנו והלכנו והלכנו בשמש הלוהטת עד שהגענו לאכסניית הנוער בבית וגן שזה עתה נבנתה. באכסניה שוב שתינו מים ומלאנו את המימיות ואולי גם אכלנו את הסנדוויצים עם הביצה הקשה שהבאנו מהבית. ואז הפעם בלי תרמילים ורק עם מימיות התחלנו ללכת בין הרים גבוהים בשבילים שיורדים בהם מהר אחד ומטפסים להר שני. הכול מסביב היה שומם. על ההר הקרוב הייתה שורת בתים אחת שאחר כך יקראו לה קריית יובל. ואנחנו הלכנו והלכנו והייתה לי כבר שלפוחית מים ברגל אבל הכול מסביב היה כל כך שונה ומפעים שלא היה לי זמן לשים לב אליה. ואז כבר היה בין ערביים ואנחנו הגענו להר גבוה שעליו היו מבנים אחדים והמורה שלנו טיפס לגג של אחד מהם ואנחנו אחריו. וכשישבנו מול השמש השוקעת הוא המורה נפמלי שטיינברגר סיפר לנו בקול של בן אדם שהולך להירדם כי ככה הוא דיבר תמיד שלמקום הזה קוראים מיס קרי על שם ליידי אנגליה אחת שרצתה לעשות שלום בין הדתות ובנתה במקום אחד מוסד לילדים מכל הדתות ובו בנתה מסגד, כנסיה ובית כנסת. ואנחנו ישבנו לנו על הגג של בית הכנסת. ראינו מולנו את הצלב ואת חצי הסהר שהתנוססו על המבנים של המסגד והכנסייה והקשבנו לדממה. השמש עמדה לשקוע וכל ההרים מסביב היו אדומים והרגשתי חג בלב שלי שהיה רגיל לשבילי פרדסים ולא להרים גבוהים בעת שקיעה אדומה. והמורה נפתלי שטיינברגר וכול הבנים עמדו והתפללו בכוונה רבה לכיוון ירושלים כי כך ציווה עליהם המורה נפתלי שטיינברגר בקול של אדם שהולך להירדם כי ככה הוא דיבר תמיד. וכל הבנות פטפטו להן בצד. וגם אני ישבתי בצד ולא פטפטתי אלא החלטתי בלבי שגם אני כמו מיס קרי אקדיש את חיי למרות שאני לא ליידי אנגליה לעשות שלום בעולם. והשמש שקעה וירח מלא עלה בשמיים וחזרנו בלילה בדרכי ההרים המוארות לאכסניה והשלפוחית ברגל שלי גדלה וגדלה אבל לא היה לי זמן לשים לב אליה כי בדמיוני כבר הייתי מיס קרי ליידי אמתית מרחובות שפוסעת מעדנות ברחוב השוק של רחובות עם שמשיה פרחונית בידה העדינה שעטופה בכפפת תחרה ועושה שלום בין כל ילדי העולם. ומאז עברו ימים רבים ואני ליידי אמיתית מכפר סבא פוסעת מעדנות בשוק של כפר סבא בלי שמשיה רק עם כובע קש (כשאני לא שוכחת לחבוש אותו) ובידי עגלת קניות מרופטת למדי שבתוכה חצי אבטיח אדום צרור פטרוזילה וצרור סלרי ולפעמים גם צרור קוסברה כאשר בא לי לבשל מרק תימני כזה כמו שבישלה בילדותי כאשר גרנו בשכנת מרמורק השכנה שלנו ששמה היה נדרה. ותאמינו לי אני משתדלת בכל יום מחדש ללכת בדרכי מיס קרי המופלאה כמוה גם אני משתדלת לעשות שלום בעולם וכמוה לא ממש הולך לי כי אני לא יודעת איך זה היה אצלה אבל אצלי אפילו עם כל הגיסות שלי אני לא מצליחה לחיות
בשלום.
מרגלית קוטב
מורה לתורה בדרך אחרת
ולפילוסופיה אינדיאנית של בני שב הסנקה
