הבאבא יאגא שלי

הבאבא יאגא שלי לא היתה

זקנה מקומטת בעלת אף ארוך ועקום עם שומה ענקית בצידו.

היא גם לא היתה

בעלת חטוטרת,

לבושה בסמרטוטים בלויים ומסריחים.

שלי הייתה גבוהת קומה,

עטופה בבגד גוף לבן בוהק

מפיץ הילה זוהרת.

חצאית הטוטו שלה הייתה מעומלנת היטב,

והיא טופפה על בהונותיה בתנועה מתמדת.

הבאבא יאגא שלי הייתה בלרינה שנעה הלוך ושוב ברחוב הניצב לרחובנו,

וארבה לי בכל פעם שביקשתי לצאת מפתחה של אחת החצרות בשעות החשכה.

ליד ביתה של אדלה המשוגעת,

הבית הפינתי, שבקצהו מתחבר רחובנו אל מסלולה,

האיר פנס,

ואורו אף כי חיוור היה, הדגיש את קוויה הנוקשים והמדוייקים של הבאבא יאגא,

ואת מבטה הכאילו אדיש

המנסה לרפות את המתח שבו שרוי הקורבן אותו היא עומדת לחטוף -

כלומר אותי.

השכונה הייתה מגרש המשחקים שלנו.

הרחוב החולי, נטול האספלט שבו למדתי לרכוב על אופניים של גדולים

בלי רמה ומתחת לרמה כבר בגיל שלוש.

הכרם של שוסטר עם בריכת המים עתירת הראשנים,

השדה של גרינגרטן עם הרפת הענקית,

והפרדס של למר בו למדנו טעמו של תפוז

ולפחות עשר שיטות של קילוף ואכילה.

גם השזיפים האדומים והצהובים של גולדה

והגוייאבות של סבינה

והשסק של בלומה

והמנדרינות של שייבע,

וההמצאה החדשה של בית חרושת "ארטיק קרטיב",

שלגון מלבני מצופה בטעם שוקולד שהביא אבא של ארק'ה מהעבודה.

הבתים והחצרות, היו כולם שלנו,

בעיקר מפני שלא היה.

בין המריבות, הקנאה והברוגז היינו חברים ממש טובים,

אחים ואחיות במשפחה גדולה ומורחבת של אנשים שחיפשו משפחה,

ומכיוון שכך התנדבו כל המבוגרים להיות לנו לדודים.

שעות בילינו באותו רחוב,

15 ילדים בני אותה שכבת גיל,

יחפנים,

ששריקה אחת הספיקה כדי להוציא את כולם לרחוב.

מורה לציור, אולר, 7 אבנים ,דודס, הקפות, מחבואים, סימני דרך,

1, 2, 3, דג מלוח ושלום אדוני המלך שלום בני היקרים -

שעות ארוכות אל תוך החשכה

עד שקריאת האמהות הזכירה שיש לנו