הבאבא יאגא שלי

הבאבא יאגא שלי לא היתה

זקנה מקומטת בעלת אף ארוך ועקום עם שומה ענקית בצידו.

היא גם לא היתה

בעלת חטוטרת,

לבושה בסמרטוטים בלויים ומסריחים.

שלי הייתה גבוהת קומה,

עטופה בבגד גוף לבן בוהק

מפיץ הילה זוהרת.

חצאית הטוטו שלה הייתה מעומלנת היטב,

והיא טופפה על בהונותיה בתנועה מתמדת.

הבאבא יאגא שלי הייתה בלרינה שנעה הלוך ושוב ברחוב הניצב לרחובנו,

וארבה לי בכל פעם שביקשתי לצאת מפתחה של אחת החצרות בשעות החשכה.

ליד ביתה של אדלה המשוגעת,

הבית הפינתי, שבקצהו מתחבר רחובנו אל מסלולה,

האיר פנס,

ואורו אף כי חיוור היה, הדגיש את קוויה הנוקשים והמדוייקים של הבאבא יאגא,

ואת מבטה הכאילו אדיש

המנסה לרפות את המתח שבו שרוי הקורבן אותו היא עומדת לחטוף -

כלומר אותי.

השכונה הייתה מגרש המשחקים שלנו.

הרחוב החולי, נטול האספלט שבו למדתי לרכוב על אופניים של גדולים

בלי רמה ומתחת לרמה כבר בגיל שלוש.

הכרם של שוסטר עם בריכת המים עתירת הראשנים,

השדה של גרינגרטן עם הרפת הענקית,

והפרדס של למר בו למדנו טעמו של תפוז

ולפחות עשר שיטות של קילוף ואכילה.

גם השזיפים האדומים והצהובים של גולדה

והגוייאבות של סבינה

והשסק של בלומה

והמנדרינות של שייבע,

וההמצאה החדשה של בית חרושת "ארטיק קרטיב",

שלגון מלבני מצופה בטעם שוקולד שהביא אבא של ארק'ה מהעבודה.

הבתים והחצרות, היו כולם שלנו,

בעיקר מפני שלא היה.

בין המריבות, הקנאה והברוגז היינו חברים ממש טובים,

אחים ואחיות במשפחה גדולה ומורחבת של אנשים שחיפשו משפחה,

ומכיוון שכך התנדבו כל המבוגרים להיות לנו לדודים.

שעות בילינו באותו רחוב,

15 ילדים בני אותה שכבת גיל,

יחפנים,

ששריקה אחת הספיקה כדי להוציא את כולם לרחוב.

מורה לציור, אולר, 7 אבנים ,דודס, הקפות, מחבואים, סימני דרך,

1, 2, 3, דג מלוח ושלום אדוני המלך שלום בני היקרים -

שעות ארוכות אל תוך החשכה

עד שקריאת האמהות הזכירה שיש לנו גם בית.

ואז, כשנותרנו לבד, ילד ילד לנפשו, הייתה יוצאת הבלרינה שלי למארב.

עוקבת אחרי מי שנשאר לבד - ומאיימת.

בעצם הייתה זו מלחמה פרטית שלי.

בית הורי, בית מס' 14 היה בית הגידול שלי, רק שלי, בת יחידה.

איתו קיבלו חשיבות משמעותית גם הרחוב, החברים ובית מס' 20,

אשר בהם, בשעות לא מעטות מחיי,

למדתי לחלוק,

להיפרד ולהתאחד,

לריב ולהשלים,

להתעקש ולוותר

וגם לשחק שחמט.

כך גם נקלעתי לתחרות עם הבלרינה.

בשעות החשכה,

בזירה הריקה מאדם,

מול כוחותיה העל-טבעיים,

עמדתי אני - ילדה קטנה,

מודרכת בעיקר על ידי הפחד כשחובת ההוכחה עלי.

המבחן יכול היה להסתיים בקלות בסיועו של מבוגר,

מישהו שילווה אותי במבטו עד שאגיע אל היעד,

אבל הפתרון הזה היה קל מדי ולא ראוי.

גמיעת המרחק שבין בית מס' 20 ובית מס' 14 בשעות החשכה,

מרחק של 60 מטרים,

היתה בשבילי "המרוץ לחיים"

ומכיון שהכוחות לא היו שקולים חייב קרב ההשרדות תכנון והכנה מוקדמים.

את עשרת המטרים הראשונים שבין דלת הבית ושער החצר

חשוב לעשות בחסות הקיר,

שורת הוורדים הגבוהים ועץ המנדרינות.

ואז יש להתחשב בצל שמטיל גופי

בגלל מיקומו הבלתי מתחשב של עמוד החשמל ושל הפנס שבסופו.

אחר כך יש להוציא את הראש קמעא

כדי להציץ ולבדוק אם הבלרינה שומרת על כללי המשחק

ועדיין נעה שם בקצה הרחוב,

ליד הפרדס שליד ביתה של אדלה המשוגעת.

ורק אז יש לשאוף מלוא הריאות אויר,

לעצום חזק את העינים

ולרוץ במהירות בלתי אפשרית בכל הכח -

הביתה.

ובבית,

כשרמת ההתרגשות והאדרנלין מצויים בגבהים בלתי נמדדים -

רק אז מותר לתת לגוף להצטמרר ולהירגע.

מעולם לא היו עיני פקוחות לראות אם הבאבא יאגא שלי באמת מתכוונת לחטוף אותי.

ואולי הייתה זו פייה טובה שעזרה לי להתגבר על פחדים קמאיים בכל אותן שנים בהן הייתי לבד?

בבתים 14 ו - 20 התחלפו האנשים,

את הפרדס כיסה מגרש החניה של בית החולים הסמוך,

על הכרם הקימו מדרשיה,

ובמקום השדה צמחו בתים,

גם אדלה המשוגעת כבר לא גרה שם.

רק אני בחלומותי

חוזרת אל המקום

ואל הפחד

ואל הבלרינה

שמחכה לי ומאפשרת לי לנצח בכל פעם מחדש.

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים